תמיד איתי
אני מאמינה שאתה תמיד איתי. לא בקטע של מסתכל עלי מלמעלה, ושומר עלי, וכל זה. אני לא מאמינה בזה. אתה איתי, אפילו עכשיו ב-4 ומשהו לפנות בוקר, כשאני ערה אז גם אתה ער, כשאני כותבת לך אז אתה בעצם כמו מלאך קטן שיושב לי על הכתף ואומר לי מה לכתוב. נשמע קצת מטומטם לא?.. אבל ככה אני מרגישה...כשאני עוצמת את העיניים, אתה שם. החיוך שלך, שגורם לי לחייך עכשיו, אני רואה אותו מול העיניים שלי. וזה עושה לי טוב! להיזכר בך. לא ממש עצוב לי, לא עכשיו לפחות. העצב יחזור, אני יודעת..אבל לא עכשיו. עכשיו אני סתם זוכרת אותך כמו שהיית. וחושבת על כל מיני צחוקים שהיו איתך, ודברים חדשים שהיינו צוחקים מהם ביחד אם היית פה. אתה תמיד איתי.. בכל מקום, בכל שעה. לפעמים זה מעיק קצת. רוצה להתשחרר ממך...אבל לפעמים, כמו עכשיו, זה גורם לי לחייך, ואתה בטח היית גאה בי, כי אתה לא היית רוצה שאני אהיה עצובה כל הזמן לא? אני רוצה להראות לך שאני גם מחייכת! ודי הרבה בזמן האחרון.. זה שאתה מת ולא קיים יותר, זה לא אומר שאני צריכה להפסיק גם לחיות. אני יודעת את זה. ולפעמים זה נורא נורא קשה לחיות בלעדיך... אבל עכשיו, אני יודעת שניתנה לי מתנה שלא הרבה זוכים לה...היה לי את האח הכי מקסים בעולם! והרבה היו מקנאים במערכת יחסים שהיתה לנו, כי היא היתה כל כך נפלאה, ותראה, אפילו עכשיו היא עדיין קיימת- אני עדיין כותבת לך, וחושבת עליך, המון. גם המוות לא יפריד בינינו ולא ינתק את הקשר המיוחד שלנו. אני אסתכל למוות (שלך) בעיניים, ואני לא אכנע לו! היה לי כל כך הרבה מזל שהיה לי אח גדול כמוך...כל מה שיכולתי לחלום עליו באח..לצחוק איתו, לריב איתו קצת, לדבר איתו על הכל, מישהו שיקבל אותי לא משנה מה, ולא יגיד לי "את קטנה מדי בשביל להבין". אתה היית כל זה! למרות שלפעמים הכל נראה חרא, ושאין לי בעצם סיבה להמשיך בלעדיך..אני צריכה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש, איזה מזל היה לי, של-12.5 שנה היה לי אותך. ועכשיו, אתה לא באמת מת, כל עוד אני זוכרת אותך וכותבת לך, חלק ממך נשאר איתי. אני צריכה להזכיר לעצמי את זה כשאני נשברת- שאתה תמיד שם איתי, גם כשקשה לי ואני רוצה להאשים אותך..אתה בעצם איתי, בתוך הלב שלי...ואם אתה איתי, אני בעצם לא צריכה להיות כל כך עצובה. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. תמיד יכול להיות יותר גרוע. יכולת למות כשהייתי בת 10, נגיד, ואז הייתי מכירה אותך רק 10 שנים ולא 12.5. כמה שאהבתי אותך, כשהיית בחיים. ועכשיו זה נראה כאילו הגעגוע והזמן רק מעצימים את האהבה הזאתי, ואת הכאב ביחד איתה. והגעגוע והזמן, נותנים לי פרספקטיבה שונה על המוות שלך ועל החיים שלי. אני לא כותבת עכשיו מתוך כאב. אני כותבת מתוך געגוע...כזה שחותך את הלב..ומצד שני, מתוך המון המון אהבה, שהיתה לי ועדיין יש לי, אליך. מתוך רצון שתשמע אותי, למרות שאתה לא באמת קיים. קיים רק בתוכי. אני כותבת לך כדי שאתה תשאר חי בתוכי, ושאני אף פעם לא אשכח אותך. עכשיו, אני עוצמת את העיניים שלי ורואה את החיוך שלך- ואתה לא יודע כמה שאני מתגעגעת, אבל גם מאושרת, שהיתה לי את הזכות להיות אחותך הקטנה. ואם היית קורא את זה היית מתפוצץ מצחוק (לא ממטען צד, מצחוק!) על רמת הקיטש שהצלחתי להגיע אליה. בכל זאת, 4 בבוקר. זה סתם משו שכתבתי לפני כמה שבועות, אני פשוט מנסה להזכיר לעצמי עכשיו..
אני מאמינה שאתה תמיד איתי. לא בקטע של מסתכל עלי מלמעלה, ושומר עלי, וכל זה. אני לא מאמינה בזה. אתה איתי, אפילו עכשיו ב-4 ומשהו לפנות בוקר, כשאני ערה אז גם אתה ער, כשאני כותבת לך אז אתה בעצם כמו מלאך קטן שיושב לי על הכתף ואומר לי מה לכתוב. נשמע קצת מטומטם לא?.. אבל ככה אני מרגישה...כשאני עוצמת את העיניים, אתה שם. החיוך שלך, שגורם לי לחייך עכשיו, אני רואה אותו מול העיניים שלי. וזה עושה לי טוב! להיזכר בך. לא ממש עצוב לי, לא עכשיו לפחות. העצב יחזור, אני יודעת..אבל לא עכשיו. עכשיו אני סתם זוכרת אותך כמו שהיית. וחושבת על כל מיני צחוקים שהיו איתך, ודברים חדשים שהיינו צוחקים מהם ביחד אם היית פה. אתה תמיד איתי.. בכל מקום, בכל שעה. לפעמים זה מעיק קצת. רוצה להתשחרר ממך...אבל לפעמים, כמו עכשיו, זה גורם לי לחייך, ואתה בטח היית גאה בי, כי אתה לא היית רוצה שאני אהיה עצובה כל הזמן לא? אני רוצה להראות לך שאני גם מחייכת! ודי הרבה בזמן האחרון.. זה שאתה מת ולא קיים יותר, זה לא אומר שאני צריכה להפסיק גם לחיות. אני יודעת את זה. ולפעמים זה נורא נורא קשה לחיות בלעדיך... אבל עכשיו, אני יודעת שניתנה לי מתנה שלא הרבה זוכים לה...היה לי את האח הכי מקסים בעולם! והרבה היו מקנאים במערכת יחסים שהיתה לנו, כי היא היתה כל כך נפלאה, ותראה, אפילו עכשיו היא עדיין קיימת- אני עדיין כותבת לך, וחושבת עליך, המון. גם המוות לא יפריד בינינו ולא ינתק את הקשר המיוחד שלנו. אני אסתכל למוות (שלך) בעיניים, ואני לא אכנע לו! היה לי כל כך הרבה מזל שהיה לי אח גדול כמוך...כל מה שיכולתי לחלום עליו באח..לצחוק איתו, לריב איתו קצת, לדבר איתו על הכל, מישהו שיקבל אותי לא משנה מה, ולא יגיד לי "את קטנה מדי בשביל להבין". אתה היית כל זה! למרות שלפעמים הכל נראה חרא, ושאין לי בעצם סיבה להמשיך בלעדיך..אני צריכה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש, איזה מזל היה לי, של-12.5 שנה היה לי אותך. ועכשיו, אתה לא באמת מת, כל עוד אני זוכרת אותך וכותבת לך, חלק ממך נשאר איתי. אני צריכה להזכיר לעצמי את זה כשאני נשברת- שאתה תמיד שם איתי, גם כשקשה לי ואני רוצה להאשים אותך..אתה בעצם איתי, בתוך הלב שלי...ואם אתה איתי, אני בעצם לא צריכה להיות כל כך עצובה. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. תמיד יכול להיות יותר גרוע. יכולת למות כשהייתי בת 10, נגיד, ואז הייתי מכירה אותך רק 10 שנים ולא 12.5. כמה שאהבתי אותך, כשהיית בחיים. ועכשיו זה נראה כאילו הגעגוע והזמן רק מעצימים את האהבה הזאתי, ואת הכאב ביחד איתה. והגעגוע והזמן, נותנים לי פרספקטיבה שונה על המוות שלך ועל החיים שלי. אני לא כותבת עכשיו מתוך כאב. אני כותבת מתוך געגוע...כזה שחותך את הלב..ומצד שני, מתוך המון המון אהבה, שהיתה לי ועדיין יש לי, אליך. מתוך רצון שתשמע אותי, למרות שאתה לא באמת קיים. קיים רק בתוכי. אני כותבת לך כדי שאתה תשאר חי בתוכי, ושאני אף פעם לא אשכח אותך. עכשיו, אני עוצמת את העיניים שלי ורואה את החיוך שלך- ואתה לא יודע כמה שאני מתגעגעת, אבל גם מאושרת, שהיתה לי את הזכות להיות אחותך הקטנה. ואם היית קורא את זה היית מתפוצץ מצחוק (לא ממטען צד, מצחוק!) על רמת הקיטש שהצלחתי להגיע אליה. בכל זאת, 4 בבוקר. זה סתם משו שכתבתי לפני כמה שבועות, אני פשוט מנסה להזכיר לעצמי עכשיו..
