תמונת מצב

[z a b]

תמונת מצב

שלום לכם, בהיותי בן 13 עברתי חוויה גופנית-נפשית בלתי-מוסברת, ללא הגדרה פסיכולוגית מוכרת, שבתומה האדם שהייתי עד אותה נקודת הזמן נעלם כלא היה. אם אנסה לתאר את השינוי, אומר כי פעילות המח השתנתה ולמעשה ראיית העולם התעוותה מהותית. מאז, ראשי מרוקן ממחשבות ואני שותק שתיקה רועמת יום-יום; המציאות החברתית-אנושית שסובבת אותי נראית סתומה ולא-מובנת, כסרט שאין לי חלק בו; דברים לא נוגעים בי. מאז, התחלתי לחוות באופן פתאומי חרדה חברתית. הדכאון שהיה קיים לפני כן מעולם לא התבטא כך. מנקודת הזמן ההיא ועד היום, אבדה לי היכולת להפיק הנאה מחיי ואני מתנהל ללא תכלית. מעגלים חברתיים התרופפו לחלוטין בתגובה לשתיקה רועמת מצדי, ואותן המסגרות שמכתיבה החברה - בית הספר, צה"ל - היוו מעין תירוץ יחיד לקיומי. אפיקי הטיפול המקובלים אליהם פניתי - פסיכותרפיה, פסיכיאטריה - הביאו לשינויים שטחיים בלבד ולא הצליחו לגעת כלל במה שנחווה כאבדן האישיות. אני עומד כיום בפני שחרור משירות צבאי, והתירוצים הממשיים הולכים ואוזלים. ייחלתי שיבוא קץ על הקיום חסר התכלית בשלוש השנים הללו, והנה אני כאן. שמונה השנים שחלפו הוכיחו פעם אחר פעם שהנער בן ה-13 לא ישוב, ושלא ייצא דבר מאותם שרידי אישיות שהותיר. אני חי כטפיל מיותר שאיש לא זקוק לו מעבר לארבע קירות הבית, ובעוד חודשים ספורים לא אוכל לחמוק מידיעה זו. לא יודע אם אוכל ללמוד מקצוע על מנת לממן חיים שאין לי רצון בם. עליי למצוא לעצמי עבודה בה לא אידרש למגע חברתי משמעותי, ואוכל לתפקד למרות החרדה החברתית שנוגעת בכל. - z a b

 

[ביזנטית]

../images/Emo161.gif

מבינה את החרדות לגבי תפקוד במסגרות החיים ה"נורמליות" לכאורה (מה זה נורמלי בכלל?), גם אני מפחדת ממציאת עבודה, תפקוד במסגרת של עבודה למשל, לא ברור לי מה עברת אבל אני מאמינה שתוכל לזכות בשינוי, אל תפסיק לנסות תחפש שיטות מוצלחות להתמודדות, תחפש אנשים שהיו במצב דומה ויצאו מזה... זה בטח סוג של פלסתר לסרטן אבל, נסה לחשוב חיובי, אל תחשוב על עצמך כטפיל, המערכת החברתית היא לא דבר טבעי אלא מובנה...לא כולנו נצליח בשירות הצבאי או באתרים אחרים שהחברה יצרה...בתבניות חברתיות אחרות אולי היית מתפקד בצורה אחרת לגמרי, יש אנשים שבכלל לא מגייסים אותם לצבא בשל בעיה כזאת או אחרת...גם שרות לא מלא הוא עדיין שרות... רק טוב, מחשבות בכיוון חיובי

 

[z a b]

תודה על ההודעה ../images/Emo13.gif

 

[רותם ע]

../images/Emo2.gifאני מזהה את עצמי בסיפור

יותר מזה, הסיפור נראה בהתחלתו זהה לשלי. לא כל כך זכרתי את זה בפירוט שאתה זוכר, אבל עכשיו הזכרת לי - גם בגיל 13, גם לא הבנתי מאיפה זה נפל עליי, גם שתקתי בלי הפסקה, גם חשבתי שנמחק לי האופי... אני לא בטוחה למה אפשר לשייך את זה, אבל אני חושבת שהגיוני לשייך את זה לדיכאון, חרדה חברתית או שניהם יחד. כי הרגשתי ככה לאורך כל 3 שנותיי בחטיבה, אבל בתיכון יצא לי להכיר מישהי, שלימים הייתה החברה הכי טובה שלי, שאחרי בילוי כמה ימים איתה, פתאום "נזכרתי" באופי שלי. ונזכרתי שפעם היה לי מה להגיד, ופעם הייתי עושה שטויות וצחוקים, והרגשתי אז וגם עד היום שהחברה הזאת בעצם פחות או יותר הצילה אותי מעוד שנים של דיכאון וחרדה חריפה (כי צריך לזכור, אני בטח שלא יזמתי את החברות הזאת, היא די חיזרה אחריי. וכמובן שהחרדה לא עברה, היא פשוט השתפרה לאורך הזמן ולאורך עוד התנסויות שכאלה, ועשיתי עוד הרבה טעויות לאחר מכן ולמדתי מהן הרבה). שוב, אני לא יודעת למה זה קשור, ואיך אנשי מקצוע יבחרו לטפל בזה, אבל בגלל שהסיפור שלך היה פשוט זהה לשלי (עד תקופת התיכון) הייתי חייבת לספר לך איך זה עבר לי. ושאולי כמוני, כל מה שאתה צריך זה חברות אחת טובה שתרגיש בה נוח לתקופה מסויימת, לא ארוכה, וגם להכניס לעצמך לראש ש"מחיקת האופי" הזאת זה דבר זמני, והאופי לא נמחק, אלא מתחבא... כי אני מאמינה שההתקעות שלך בכך שזה נמחק ובלתי הפיך מונעת ממך להתגבר על זה, ומגבירה את החרדה. מאחלת לך מכל הלב שתצליח להתעלות מעל זה.

ושלא תוותר.

 

[bennyfromabba]

דפיקןת

משקולת 16 טון שהנשמה לא יכולה לשאת בה.

 

[z a b]

מכיר את התחושה של אבדן אישיות כתוצאה מדכאון

ומחרדה, שמפוררים כל שביב אנושיות. בכל אופן, הדכאון והחרדה שלי נלווים לאבדן האישיות הממשי. ריקנות ממחשבות ומעניין, אי-הבנת המציאות מסביב. זה המצב כבר לא מעט זמן, וכל הכדורים והשיחות הצליחו לגעת רק מסביב. תודה ששיתפת

 

[קופיפה טובעת]

אני הכי מזדהה עם הרגשתך כטפיל.

אני לא יכולה להזכר מתי התחלתי להרגיש חריגה או בכלל מתי התחלתי לחוות חרדה חברתית, אני חושבת שתמיד או כמעט תמיד זה היה שם. במהלך השירות הצבאי שלי חלה הדרדרות משמעותית בתחושה הנפשית שלי, הדכאונות והבלבול גברו. לפני השחרור הרגשתי מיואשת, הייתי בטוחה שלעולם לא אמצא עבודה או שיהיה לי מה לעשות עם עצמי. מצאתי עבודה בשבוע בו השתחררתי... עזוב שזו היתה טעות למהר, במיוחד שהעבודה לא התאימה לי ורק גרמה לי ליותר נזק נפשי אבל בשורה התחתונה אי אפשר לבטל הכל רק במחשבה, עוד לפני שמשהו קורה. אני עצמי נוטה לחשוב על כמה רע ונורא הולך להיות לי כי אני מאוד לחוצה משינויים קרבים בחיי. אבל הקול השפוי בי אומר שאולי אני קצת מגזימה, שאולי אני צריכה קודם להגיע לגשר ואז לראות כיצד אני חוצה אותו. זה מצוין שעד עכשיו מצאת במה להתלות, כמו השירות הצבאי. תחשוב שמה שנראה לך חסר תכלית עכשיו יכול להשתנות גם בעוד חצי שנה, אולי תפתח עניין במשהו ותרצ ללמוד או תמצא מישהי לזוגיות וכו'...

 

[z a b]

אם אפשר לשאול,

במה עבדת אז והיום? תחושת חוסר התכלית היא עניין די קבוע שעלה לפני שנים ולא נעלם. כל המסגרות הן לא יותר מתירוץ לחיות.

 

[קופיפה טובעת]

עבדתי ועובדת בדברים דומים, שירות לקוחות

רק שאז היו דרישות אחרות והמון שעות וזה היה גדול עלי, יצאתי עם המון נזק נפשי (לא רוצה לפרט את הכל על גבי הפורום). חודשיים וחצי הייתי מובטלת ואז התחלתי את העבודה הנוכחית, בה אני כבר שנה ושלושה חודשים. האמת, רע לי מאוד שם לאחרונה אבל זה עדיין בשליטה מסוימת, זה אמצעי הקיום שלי אז מבליגה על דברים מסוימים. במילא אני תכף מתחילה לימודים אז לא בטוח שאני בכלל ממשיכה לעבוד שם...

 

[פנתרית סגולה]

כמה קשה.

אני מקבלת את הרושם שתרופות יעשו פה את העבודה. אני אישית מאמינה בכוחה המרפא -כל של האהבה, אולם איכשהו נדמה לי שבמצב כמו שלך אדם לא כ"כ פתוח לאהבה. מה שישקיעו בו, "יתחלק" ממנו. תרופות. הפסיכיאטרים נתנו לך? מקווה בשבילך שימצאו את התרופה, או קבוצת התרופות, שיביאו את השינוי. אפשר ללחוץ את ידך, באופן וירטואלי? לשלוח חיבוק? או שהדברים לא נספגים אצלך? אני מנסה בכל אופן.

 

[קרנוש272]

אתה כותב יפה.

לא נעים לעבור חוויה כזו של שינוי לרעה בלי סיבה ממשית לכך. עברתי את אותה החוויה הבלתי מוסברת ,אבל זה היה בגיל הרך. כך שלא ראיתי מה זה לחיות בלי זה. לפחות עכשיו כשזה עובר אני מתחילה לגלות.