תם ולא נשלם - pride and prejudice
מלבד מתיקות מרה ועוקצנית (זאת השעה, תסלחו לי) השאלה שמובילה אותי In the quest על ג'יין אוסטן היא: למה לעזאזל הרומן הרומנטי הזה נחשב ספרות קנונית. כמובן יש לכך סיבות הסטוריות כמו הזמן שזה נכתב או התקופה שזה מתאר ובכל זאת: באותה המידה זה יכול היה להיות זיבלון. מה יש לאוסטן שאין לעירית לינור ומה ההבדלים בין טלילה לאליזבת בנט. כדי לענות על החידה הזאת התחלתי לקרוא את אוסטן באנגלית וזה הספר השני שלה שסיימתי. אז למרות השעה אנסה לפרוש את התרשמויותי ואולי אחרי זה אצליח סוףסוף לישון
השפה של אוסטן עשירה, קולחת, מצלילה לגמרי אבל בעיקר קצבית. היא שנונה, היא צינית, היא מאפיינת דמויות באופן מדהים על ידי השימוש בדיאלוגים ובשפה והיא לעולם לא מעייפת. אפשר אולי לומר שהפרוזה של אוסטן היא סוג של שירה. תיאורי התקופה. לא היתי שם אבל מכל מה שקראתי על אוסטן היא כנראה הצליחה לתעד במדויק את התקופה שבה היא חיה. תיאורים חברתיים. שוב, לא היתי שם
אבל אני מבינה שהיא הצליחה להסתכל במבט ציני וביקורתי על החברה ולחשוף את פגמיה הלא קלים. אמנם ב"אמה" ובעיקר ב"מנספילד פארק" יש תיאורים הרבה יותר "חברתיים" שמדברים על פער מעמדות וכולי, אבל גם פה יש את התמונה המפורסמת של ליידי קת'רין דה בורג נוזפת באליזבת כמה היא אגואיסטית וחושבת רק על עצמה, ולמה ? כי היא לא נענית לגחמותיה של הליידי עצמה. הדמויות. מסביב לסיפור המרכזי של אליזבת ודארסי יש עוד כמה סיפורי אהבה ובעצם הנושא נבחן בין זוגות רבים ומבני אישיות רבים. הדמויות אינן עוברות תהליכים מרשימים של התפתחות, מלבד 4 הגיבורים הראשיים (אליזבת, דארסי, ג'יין ובינגלי). אבל סיפורי האהבה האחרים לוקחים מצבים ומנסים אותם עד הקצה כך שבסופו של דבר הקורא לומד להעריך מה "נכון" ומה "כדאי" כי יש לו מבחר להשוות. ג'יין ובינגלי לא עוברים תהליכים מרשימים במיוחד, בינגלי לומד להיות קצת קצת עצמאי יותר וג'יין לומדת קצת פחות לבטוח באנשים, אבל בכללית אפשר לומר שגם הם שוליים לעלילה המרכזית. אליזבת ודארסי עוברים מהפכה של ממש באופיים וזה מה שמאפשר להם להגיע אל האושר, אבל זה יתקשר לי לסעיף הבא: הנושא. הנושא של הספר מצוי בעצם בשמו: גאווה ודעה קדומה. דבר נוסף שלדעתי עומד במרכז הספר הוא הליכות או נימוסים או manners. קשה לי לתרגם. אליזבת לומדת לפרק את הדעה הקדומה והלא מבוססת שלה, היא לומדת על מי כדאי לסמוך ומהי התנהגות נאצלת שאיננה זועקת לשמים ומעידה על עצמה. היא לומדת להעריך מהם ערכים אמיתיים ולא להיתפס למראית עין. אליזבת גם לומדת לוותר על הגאווה המופרזת שלה. דארסי לומד גם הוא לראות מבעד לדעה הקדומה ולוותר על גאווה. אבל אצל שניהם כמו שאומר דארסי, היה חינוך טוב לערכים אבל לא למזג ולהליכות. כך שלמרות שהם ידעו לאיזה כיוון ללכת, הם עשו זאת רק בסביבתם המיידית ולא היו פתוחים ליישם את הערכים האלו מחוץ למעגל המאוד קרוב שלהם. כך שההבנה מה לא בסדר באה יחד עם כלים שמיד איפשרו להם ליישם. אפשר לציין פה בסוגריים גם את הכוח שיש להערצה. שניהם השתנו בעקבות ההערצה שלהם זה לזה. יש כל מיני שאלות משנה בסיפור הזה כמו מתי בדיוק גילתה אליזבת את דארסי ולמה הוא הסתכל עליה, יש כל מיני דברים לנוח עליהם כמו איזה כייף שהסיפור לא נגמר בנשיקה אלא ממשיך ומתאר מה היה אחר כך וכמה אווווו ואההההה נשפכים מהקורא בהתעלות נפש רומנטית ומחויכת, אבל לא מתוקה מדי (איכשהו) ואפילו משעשעת. אבל אני רוצה רק להוסיף עוד דבר קטן, הזוית האישית שלי
. השנינות וטוב הלב של אליזבת ודארסי, האופן העדין שבו הם מדברים, השיחה המרומזת, הדיסקרטיות יוצאת הדופן ועוד ועוד נתונים שקשורים באופן השיח והפרדה בין הרגשות להתנהגות, מזכירים לי שאפשר גם אחרת ועושים לי חשק גדול "להשתפר" בעצמי. משב רוח קל וצונן של נימוסים באמצע המדבר היבש שאנחנו חיים בו, הוא בהחלט משב מרענן ומוסיף ערך מוסף גם לתובנות שלי עם עצמי כקוראת. בדיעבד נראה לי שלהפנים ספר כזה בגיל ההתבגרות יכול להיות חינוך לא רע בכלל. זה מסוג הספרים שלא בהכרח יוצרים תפיסה לקויה של המציאות (כמו הז'ורנלים שאמה בובארי אכלה לארוחת בוקר) אלא אולי נותנים נקודת מבט קצת יותר מורכבת על המציאות. וכאן אני חוזרת להתחלה ובעצם עונה על השאלה: ג'יין אוסטן היא כותבת קאנונית משום שהיא מצליחה ליצוק בסיפור שלה ערכים שעדיין רלבנטיים היום לקוראת מיבשת אחרת. ומשום שהיא מצליחה לרגש ולשעשע ולהביט על הכל במודעות מרהיבה ותוך קצביות אסתטית במיוחד. ועכשיו אני עוברת למעריצה הגדולה שלה וולף ומתחילה את מיסיס דאלוואי. טוב כמובן לא עכשיו, אבל ברגע שהשעות יהפכו נורמליות קצת יותר
מלבד מתיקות מרה ועוקצנית (זאת השעה, תסלחו לי) השאלה שמובילה אותי In the quest על ג'יין אוסטן היא: למה לעזאזל הרומן הרומנטי הזה נחשב ספרות קנונית. כמובן יש לכך סיבות הסטוריות כמו הזמן שזה נכתב או התקופה שזה מתאר ובכל זאת: באותה המידה זה יכול היה להיות זיבלון. מה יש לאוסטן שאין לעירית לינור ומה ההבדלים בין טלילה לאליזבת בנט. כדי לענות על החידה הזאת התחלתי לקרוא את אוסטן באנגלית וזה הספר השני שלה שסיימתי. אז למרות השעה אנסה לפרוש את התרשמויותי ואולי אחרי זה אצליח סוףסוף לישון