תל אביב הקטנה
תל אביב הקטנה אלמה. ככה את. אלמה ב-א'. שיק של טינקרבל ופוזה של צ'יקי ארד. אני יוצאת כהרגלי, כאילו מתוך תסריט שכתבת, מהמקלחת ונעמדת על המרפסת. נותנת לחום של תל- אביב לשטוף את הפנים והגוף. יש שיגידו שזה חום תעשייתי, לח, מלא ערפיח, כמו של איזה מוטל לא- ממוזג באיסטנבול, אבל בשבילי זה הבית. מדליקה לי טיים של מוכר דגים בשוק מחנה- יהודה, ליד הבית הישן שלך, ירושלמית אחת. את וה-ווג המזוינות שלך. כל כך שנאתי אותן- סיגריות שנראות כמו סוכריה על מקל, רק בלי הסוכריה. את כזאת טיזרית. והווג יושבות לך בול על השמלה עם הנקודות והאודם והסטייל של שנות העשרים- שלושים. אני בטוחה שגם שם יכולת להיות להיט גדול. היית יושבת עם כל הבוהמה התל- אביבית בקפה נגה, וגדולי המשוררים והסופרים היו מכרכרים סביבך, גם אלכסנדר פן אהובך. וחנה רובינא הייתה מציצה עלייך מהפינה. כי מי בכלל יכול לעמוד בפנייך? היית יורדת בדיזנגוף, על האופניים האדומות שתמיד רצית וכולם היו יודעים שזהו, זאת תל- אביב. פעם עשית לי סיור בירושלים. "הנה, כאן ישבו כולם, כל הגדולים, והתווכחו על קומוניזם", "הנה, זה הבית של טשרניחובסקי, וכאן ביאליק ישב וחשב על כנפי השכינה". פיזזת בהתלהבות מאבן לאבן, בנוף של ירושלים שבו גדלת ותמיד היה נראה לי שהוא עלול לבלוע אותך חזרה אליו. "זה לא חוכמה", אמרתי לך, "גם אני קראתי את 'סיפור על אהבה וחושך' ". היית מסננת בעצבים "מפלצת", ככה קראת לי כשהרגזתי אותך אבל לא היה לך לב לכעוס. "צרצר" הייתי משיבה. אבל לא צרצ-ר כזה של אשכנזים. צ-רצר. "איך אפשר בכלל לגור במקום בלי ים?" נדמה לי שזה היה הויכוח הראשון שלנו. "בטח שאפשר, זה עושה את הים הרבה יותר מיוחד". ואני לא הבנתי איך אפשר לקום בבוקר ולא לנשום את הריח הזה. תמיד הייתי ילדת- ים. עם שיער בהיר-בהיר שרוף משמש ועיניים בוהקות וג'ינס קרוע בכמה שיותר מקומות היינו הולכים, כל החבר'ה של הים, לתפוס איזה המבורגר בבוגרשוב. תמיד יחפה. כמה צלקות יש לי ברגליים מכל החרא על המדרכות המלוכלכות של העיר. בארבע שאיפות ארוכות אני מסיימת את הסיגריה. יורדת למטה כי המקרר ממש ריק, ולא אכלתי מיום שישי בצהריים. המאבטח ב"AM PM" מחמיא לי על הקעקוע. "איזה?" אני שואלת. הוא מנסה להפשיל לי קצת את השרוול כדי לראות את ההמשך של הציור שמעטר לי את הזרוע, מהמרפק לכתף. אני נרתעת. לא רוצה שאף- אחד ייגע בי. יוצאת לרחוב, השמש כאילו מתגרה בי ויושבת לי בול על העיניים אז אני שמה את המשקפי- דיסטנס האלה שאת שונאת. הטלפון מצלצל, מוציא אותי מהזיית-לוס-אנג'לס-קליפורניה-סטאר-באקס. זאת יעלי, והיא רוצה להיפגש איפשהו לצהריים. בטח נלך שוב למטבחון, כרגיל. אנחנו נפגשות באלנבי- קינג ג'ורג'. "איב, את נראית זוועה". "וואלה, תודה יעלי." אני מרגישה כאילו נמלים מטפסות לי על הרגליים. "לא, פשוט אתמול שתינו מלא ב'מנזר' ונראה לי שזה עוד לא לגמרי יצא לי מהמערכת". לא שיקרתי. אני זוכרת כשסבא של יעלי מת. היינו בהלוויה, באיזה קיבוץ יפיפה בצפון, ואת באת עם השמלה האדומה-כמו-דם שלך, ומין רשת מוזרה כזאת על הפנים. המשפחה הקיבוצניקית שלה לא ידעו מה נפל עליהם. נראית כאילו יצאת מסרט של טריפו, ואני, אני פשוט לא יכולתי לחכות עד שנגיע הביתה. אפילו שהיינו בהלוויה של סבא של יעלי והיה עצוב והכל. כשעברנו לגור ביחד, אמרו שזה יהיה קטסטרופה. שתינו בלגניסטיות בטירוף. "הודיות" קראו לנו. בטח חשבו שנרגיש יותר נוח ברחובות המזוהמים של כלכותה או בומביי. הדירה ה-כ-י יפה בגורדון. הטירה שלנו. מבוך קטן של חדרים וכוכים ומרפסת אחת לים במחיר מציאה. האקסית שלך הורישה לנו אותה. הרי רק ככה אפשר לעבור לדירה נורמלית בעיר הזאת- אם מישהו שאתה מכיר עוזב. אז אפילו אני בלעתי את הרוק. ארוחת צהריים קלה במטבחון, על חשבונה של יעלי, כמובן- כי אני עוד לא מצאתי עבודה חדשה- ולים. תמיד קינאתי בזקנים האלה של הים שבשעה שהייתי נוסעת לעבודה באופניים על הטיילת, היו פורשים את השש-בש ומתכוננים לעוד יום של בטלה. עוד טלפון, אני מסננת. איך היית מתרגזת כמו ילדה קטנה כשלא הייתי עונה לך. הסברתי בשקט "אבל צרצר, עבדתי נו, לא יכולתי לענות". ואת אמרת שמילא לא עניתי, אבל ראיתי שזאת את ובכל זאת לא עניתי? זה ממש חמור. חמור. איך השפתיים שלך זזות כשאת אומרת "חמור". הייתי מתווכחת איתך שעות רק כדי להוציא ממך את המילה הזאת. ואת מסוגלת להתווכח. שתי עקשניות, אטומות, משוכנעות בצדקתן. תמיד היינו מוצאות משהו להתווכח עליו- מערכת המשפט, ומה שבוש עושה בעירק, ואוזלת- ידה של המשטרה, והמשבר בסודן ומה לא. כאילו כל סודני היה מינימום אח שלנו היינו מתווכחות, עם אש בעיניים. כמעט תמיד זה היה נגמר בסקס. ואז היית שולפת את ה-ווג המזוינות. נראות כמו פריס הילטון אחרי חודש בכלא. עכשיו אני מסובבת את הראש כל פעם שאני מריחה את הריח הזה. פאק, מי מעשן את המקלוני אוזניים האלה? אני קושרת את האופניים האדומות לאיזה עמוד ליד החוף. ביום שטסת באתי איתן לנתב"ג. חדשות-דנדשות. מאז הן כבר הספיקו לספוג כמה פגיעות מנהגי דן חסרי זהירות, בעיקר ביפו. חשבתי שזה מה שיעזור, שזה ישאיר אותך כאן, אצלי. אחרי שחודש לא דיברנו ואני עברתי לגור אצל יעלי ומרוב עצבים טסתי לאמסטרדם לשבוע ועשיתי מלא סמים, באתי לך ככה שעה לפני הטיסה. היית כל כך יפה, וכל כך בתוך העולם שלך שאפילו לא ראית אותי נכנסת לטרמינל כמו ילדה קטנה עם האופניים ביד. צפצפתי לך בצופר הקטן שקניתי לאופניים, הצופר שישב על סל ירוק ששמתי שם, שתוכלי לקנות בשוק ולא ייקרעו לך הידיים מהשקיות. חיבקת אותי, וידעתי שזהו. שום אופניים ושום אני לא ישאירו אותך בתל- אביב. שום גוזניק, שום יפו העתיקה, שום מינרווה, שום גולדסטאר מהחבית, שום פינות-שהן-רק-שלנו או מוכר בשוק שקורא לך נסיכה לא ישאירו אותך כאן. את תקחי את הזוהר ההוליוודי שלך ותסעי לשם, לתל אביב הגדולה, לניו- יורק. ואני? טוב, אני מכורה להרבה דברים, לסיגריות, לאלכוהול, לחתיכת חשיש, לעיתונים ביום שישי, אבל בעיקר פשוט מכורה לתל- אביב הקטנה.
תל אביב הקטנה אלמה. ככה את. אלמה ב-א'. שיק של טינקרבל ופוזה של צ'יקי ארד. אני יוצאת כהרגלי, כאילו מתוך תסריט שכתבת, מהמקלחת ונעמדת על המרפסת. נותנת לחום של תל- אביב לשטוף את הפנים והגוף. יש שיגידו שזה חום תעשייתי, לח, מלא ערפיח, כמו של איזה מוטל לא- ממוזג באיסטנבול, אבל בשבילי זה הבית. מדליקה לי טיים של מוכר דגים בשוק מחנה- יהודה, ליד הבית הישן שלך, ירושלמית אחת. את וה-ווג המזוינות שלך. כל כך שנאתי אותן- סיגריות שנראות כמו סוכריה על מקל, רק בלי הסוכריה. את כזאת טיזרית. והווג יושבות לך בול על השמלה עם הנקודות והאודם והסטייל של שנות העשרים- שלושים. אני בטוחה שגם שם יכולת להיות להיט גדול. היית יושבת עם כל הבוהמה התל- אביבית בקפה נגה, וגדולי המשוררים והסופרים היו מכרכרים סביבך, גם אלכסנדר פן אהובך. וחנה רובינא הייתה מציצה עלייך מהפינה. כי מי בכלל יכול לעמוד בפנייך? היית יורדת בדיזנגוף, על האופניים האדומות שתמיד רצית וכולם היו יודעים שזהו, זאת תל- אביב. פעם עשית לי סיור בירושלים. "הנה, כאן ישבו כולם, כל הגדולים, והתווכחו על קומוניזם", "הנה, זה הבית של טשרניחובסקי, וכאן ביאליק ישב וחשב על כנפי השכינה". פיזזת בהתלהבות מאבן לאבן, בנוף של ירושלים שבו גדלת ותמיד היה נראה לי שהוא עלול לבלוע אותך חזרה אליו. "זה לא חוכמה", אמרתי לך, "גם אני קראתי את 'סיפור על אהבה וחושך' ". היית מסננת בעצבים "מפלצת", ככה קראת לי כשהרגזתי אותך אבל לא היה לך לב לכעוס. "צרצר" הייתי משיבה. אבל לא צרצ-ר כזה של אשכנזים. צ-רצר. "איך אפשר בכלל לגור במקום בלי ים?" נדמה לי שזה היה הויכוח הראשון שלנו. "בטח שאפשר, זה עושה את הים הרבה יותר מיוחד". ואני לא הבנתי איך אפשר לקום בבוקר ולא לנשום את הריח הזה. תמיד הייתי ילדת- ים. עם שיער בהיר-בהיר שרוף משמש ועיניים בוהקות וג'ינס קרוע בכמה שיותר מקומות היינו הולכים, כל החבר'ה של הים, לתפוס איזה המבורגר בבוגרשוב. תמיד יחפה. כמה צלקות יש לי ברגליים מכל החרא על המדרכות המלוכלכות של העיר. בארבע שאיפות ארוכות אני מסיימת את הסיגריה. יורדת למטה כי המקרר ממש ריק, ולא אכלתי מיום שישי בצהריים. המאבטח ב"AM PM" מחמיא לי על הקעקוע. "איזה?" אני שואלת. הוא מנסה להפשיל לי קצת את השרוול כדי לראות את ההמשך של הציור שמעטר לי את הזרוע, מהמרפק לכתף. אני נרתעת. לא רוצה שאף- אחד ייגע בי. יוצאת לרחוב, השמש כאילו מתגרה בי ויושבת לי בול על העיניים אז אני שמה את המשקפי- דיסטנס האלה שאת שונאת. הטלפון מצלצל, מוציא אותי מהזיית-לוס-אנג'לס-קליפורניה-סטאר-באקס. זאת יעלי, והיא רוצה להיפגש איפשהו לצהריים. בטח נלך שוב למטבחון, כרגיל. אנחנו נפגשות באלנבי- קינג ג'ורג'. "איב, את נראית זוועה". "וואלה, תודה יעלי." אני מרגישה כאילו נמלים מטפסות לי על הרגליים. "לא, פשוט אתמול שתינו מלא ב'מנזר' ונראה לי שזה עוד לא לגמרי יצא לי מהמערכת". לא שיקרתי. אני זוכרת כשסבא של יעלי מת. היינו בהלוויה, באיזה קיבוץ יפיפה בצפון, ואת באת עם השמלה האדומה-כמו-דם שלך, ומין רשת מוזרה כזאת על הפנים. המשפחה הקיבוצניקית שלה לא ידעו מה נפל עליהם. נראית כאילו יצאת מסרט של טריפו, ואני, אני פשוט לא יכולתי לחכות עד שנגיע הביתה. אפילו שהיינו בהלוויה של סבא של יעלי והיה עצוב והכל. כשעברנו לגור ביחד, אמרו שזה יהיה קטסטרופה. שתינו בלגניסטיות בטירוף. "הודיות" קראו לנו. בטח חשבו שנרגיש יותר נוח ברחובות המזוהמים של כלכותה או בומביי. הדירה ה-כ-י יפה בגורדון. הטירה שלנו. מבוך קטן של חדרים וכוכים ומרפסת אחת לים במחיר מציאה. האקסית שלך הורישה לנו אותה. הרי רק ככה אפשר לעבור לדירה נורמלית בעיר הזאת- אם מישהו שאתה מכיר עוזב. אז אפילו אני בלעתי את הרוק. ארוחת צהריים קלה במטבחון, על חשבונה של יעלי, כמובן- כי אני עוד לא מצאתי עבודה חדשה- ולים. תמיד קינאתי בזקנים האלה של הים שבשעה שהייתי נוסעת לעבודה באופניים על הטיילת, היו פורשים את השש-בש ומתכוננים לעוד יום של בטלה. עוד טלפון, אני מסננת. איך היית מתרגזת כמו ילדה קטנה כשלא הייתי עונה לך. הסברתי בשקט "אבל צרצר, עבדתי נו, לא יכולתי לענות". ואת אמרת שמילא לא עניתי, אבל ראיתי שזאת את ובכל זאת לא עניתי? זה ממש חמור. חמור. איך השפתיים שלך זזות כשאת אומרת "חמור". הייתי מתווכחת איתך שעות רק כדי להוציא ממך את המילה הזאת. ואת מסוגלת להתווכח. שתי עקשניות, אטומות, משוכנעות בצדקתן. תמיד היינו מוצאות משהו להתווכח עליו- מערכת המשפט, ומה שבוש עושה בעירק, ואוזלת- ידה של המשטרה, והמשבר בסודן ומה לא. כאילו כל סודני היה מינימום אח שלנו היינו מתווכחות, עם אש בעיניים. כמעט תמיד זה היה נגמר בסקס. ואז היית שולפת את ה-ווג המזוינות. נראות כמו פריס הילטון אחרי חודש בכלא. עכשיו אני מסובבת את הראש כל פעם שאני מריחה את הריח הזה. פאק, מי מעשן את המקלוני אוזניים האלה? אני קושרת את האופניים האדומות לאיזה עמוד ליד החוף. ביום שטסת באתי איתן לנתב"ג. חדשות-דנדשות. מאז הן כבר הספיקו לספוג כמה פגיעות מנהגי דן חסרי זהירות, בעיקר ביפו. חשבתי שזה מה שיעזור, שזה ישאיר אותך כאן, אצלי. אחרי שחודש לא דיברנו ואני עברתי לגור אצל יעלי ומרוב עצבים טסתי לאמסטרדם לשבוע ועשיתי מלא סמים, באתי לך ככה שעה לפני הטיסה. היית כל כך יפה, וכל כך בתוך העולם שלך שאפילו לא ראית אותי נכנסת לטרמינל כמו ילדה קטנה עם האופניים ביד. צפצפתי לך בצופר הקטן שקניתי לאופניים, הצופר שישב על סל ירוק ששמתי שם, שתוכלי לקנות בשוק ולא ייקרעו לך הידיים מהשקיות. חיבקת אותי, וידעתי שזהו. שום אופניים ושום אני לא ישאירו אותך בתל- אביב. שום גוזניק, שום יפו העתיקה, שום מינרווה, שום גולדסטאר מהחבית, שום פינות-שהן-רק-שלנו או מוכר בשוק שקורא לך נסיכה לא ישאירו אותך כאן. את תקחי את הזוהר ההוליוודי שלך ותסעי לשם, לתל אביב הגדולה, לניו- יורק. ואני? טוב, אני מכורה להרבה דברים, לסיגריות, לאלכוהול, לחתיכת חשיש, לעיתונים ביום שישי, אבל בעיקר פשוט מכורה לתל- אביב הקטנה.
