תל אביבה- פרק 8
אביבה מסיימת להתארגן בזריזות ויוצאת מהבית. היא צועדת בכפכפים לכיוון החוף, מסדרת לעצמה את המחשבות בראש, מקווה שניר יוכל לעזור לה. היא מגיעה לפניו, עולה על חומה שמשקיפה לים ומתיישבת עליה. היא בוחנת את האנשים המטיילים מולה, הורים עם ילדיהם, הולכים מחויכים, צוחקים ונהנים. ליבה שורף, כל מה שהיא רוצה כעת הוא לאחוז שוב בגופה הצנום של מרווה. היא מדמיינת כיצד תחבק אותה כשתשוב אליה, הצער ממלא אותה והיא שולחת תפילה לשמיים שהיא לא תפגע.
ניר, שעשה את דרכו לעברה, הבחין בה יושבת על החומה. הוא התקרב אליה וקרא לה בשמה. אביבה הביטה לעברו. הוא היה שונה לחלוטין ממה שזכרה. זה לא היה הבחור הצעיר ממועדון החשפנות של זאזא. הוא היה מבוגר בהרבה ואינו דומה לו כלל. הוא אמר "שלום אביבה" וחייך חיוך רגוע, "את מוכנה לרדת כדי שנמצא פינה נוחה לשבת ולדבר?". אביבה הייתה מבולבלת. "מי אתה?" היא הביטה סביבה, חושדת שזוממים משהו נגדה. "אתה לא ניר. למה שלחו אותך? אני רציתי לדבר איתו במיוחד!". אביבה כעסה. לקח לה זמן להיפתח לעובדה שמישהו הולך לשמוע על הצרה שלה, מישהו שאינו קשור למשטרה. היא פחדה שעירוב המשטרה רק יגדיל את הסיכוי לפגיעה במרווה. היא הייתה חייבת לפעול וגם אם זה לא ניר שהגיע אליה, היא הולכת להיעזר בו ככל שתוכל. הוא חשב לעצמו ואמר "אביבה, האם את זוכרת שנפגשנו בעבר?". אביבה לא הייתה צריכה לחשוב רגע אחד, היא מיד ענתה, "מעולם לא פגשתי אותך...". פניו נראו מודאגות. הוא הוסיף "טוב, איך אני יכול לעזור לך?". היא הביטה אל תוך עיניו, ניסתה לחקור את הנפש שהסתתרה בפנים. "אני לא יודעת איך להתחיל". הוא הציע לה בשנית שתרד מן החומה, היא הסכימה, שניהם התיישבו על ספסל מול הים. הוא אמר "סיפרת לי משהו לגבי הבת שלך. מישהו רודף אחריך נכון?" היא הנהנה, תנועות "כן" קטנות ומהירות, היא אמרה "הם שני ערבים, שמן ורזה, פגשו אותי במועדון שאני מנגנת בו, אחד מהם ניסה כבר שם לחטוף אותי אבל הצלחתי להימלט. אתמול... הייתי צריכה להיפגש עם הבת שלי, מותר לי לראות אותה רק פעם בשבוע אתה מבין?" היא הייתה נסערת והוא היה ניראה מוטרד, "חיכיתי לה על ספסל ולפתע הופיע מולי רכב שחור, היא הייתה קשורה בפנים, וניב, גם ניב היה איתה. הוא כמעט תפס גם אותי אבל נמלטתי בבהלה מהמקום, מה אני יכולה לעשות עכשיו?". ניר הביט עליה ואמר "טוב, קודם כל אביבה תנשמי עמוק, אני איתך, אני אעזור לך, את לא תישארי לבד עם זה". הוא הביט לכיוון הים, הגלים היו גבוהים, הים היה סוער. הוא הניח יד על פיו וחשב, ניראה היה כאילו הוא מנתח את המצב. הוא הזדקף במקומו ופנה אל אביבה בעדינות, "אני הולך לספר לך משהו שכבר ידעת אביבה. משום מה את בחרת להדחיק את העובדה הזאת אבל מה שנגרם בעצם הוא עודף של תסכול, העודף הזה מתבטא בהמון צורות אבל אני לא אדבר על זה כרגע, את צריכה להבין בתחילה מה היא בעצם הבעיה שלך". אביבה החלה להתנשם בכבדות, היא תבעה שיעשה כבר משהו מועיל עם המצב "רק אלוהים יודע מה עושים לה עכשיו, למה אתה לא יכול פשוט לעזור לי למצוא קצה חוט על מנת שאוכל להגיע אליה, אני אסכן את חיי אני לא מפחדת.." הוא התפרץ, "אביבה. ניב, החבר שלך, הוא.." העיניים של אביבה נפקחו, הגוף שלה העלה את הדופק, היא ידעה מה הוא הולך להגיד "הוא נהרג לפני חמש שנים בתאונת דרכים" היא קפאה במקום ורק הביטה לכיוון הים, "את היית בהלוויה שלו, למען האמת, נהגת לבקר את הקבר שלו מידי שבוע". אביבה העלתה חיוך על פנייה, "מה?" היא ציחקקה "על מה אתה מדבר?" ניר נשאר רציני "הכל מופיע אצלנו בתיק שלך, אנחנו עוקבים אחרי המצב שלך, מחכים שתיהי מוכנה לחזור אבל את הולכת ונשאבת לתוך ההזיה של עצמך" היא קמה ממקומה ונעמדה. ניר נעמד גם הוא, היא קימטה את מצחה והביטה לכיוונו במבט כועס, "אנחנו? עוקבים?... מי אתה?". הוא הזכיר לה "אני מבית המחסה של מירה, אביבה, היית מטופלת אצלנו בעבר, המטפל הקודם שלך קיבל החלטה, החלטה שהתבררה כשגויה, הוא החליט שהטיפול הטוב ביותר עבורך יהיה טיפול מרחוק, הוחלט לתת לך להשתחרר מבית המחסה ושיהיה מעקב על ההתקדמות שלך, הוא טען שהמצב שלך מצריך גישה אחרת, הוא ניסה עליך טיפול חדש, טיפול שלא עבד..." היא נלחצה, זיכרונות לא רצוניים עלו מתוך התת מודע שלה, "תפסיק! אתה משקר!" היא הביטה עליו בבהלה והחלה להתהלך הרחק ממנו, הוא הלך אחריה באיטיות והמשיך "אל דאגה, יש לנו דרך לעזור לך אביבה, את רק צריכה לתת לנו לעזור לך", היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה, "דיי, תפסיק לשחק לי עם המוח, אתה לא עוזר לי, איפה מרווה שלי?!" היא הרימה את קולה והוא הבחין ברצון שלה לברוח, היא לא הבינה על מה הוא מדבר, רק רצתה את מרווה בחזרה.
בצער
הוא הניח יד על כתפה, היא לא ידעה להגיד לא למגע, הוא קירב אותה צמוד לחזהו, חיבק אותה, היא הייתה נסערת, הוא הוסיף פרט קטן לגבי המצב שלה, פרט שהפך את הכל להרבה יותר מסובך, הוא קירב את פיו לאוזנה ואמר "אביבה, הבת שלך, מרווה... היא לא קיימת". אביבה דחפה אותו ממנה, "תשתוק!!" היא צעקה, הוא לא שתק. "אביבה, כואב לי אבל זאת לא הפעם הראשונה שאת שומעת את זה, הבת שלך כלל לא נולדה, העובר שלה מת בבטן שלך, זוכרת?". למשפט שהוא אמר היה נתיב מיוחד בין אוזן לאוזן, הוא נכנס מאוזן אחת ישר לתוך נתיב שחולף על פני ההיגיון והקבלה של עובדות קיימות ופשוט יוצא מן האוזן השנייה, אבל לשאלה שנוספה לסופו של המשפט הייתה השפעה אחרת, "זוכרת?". היא זכרה הכל. ימים שלמים של המתנה, חלום אחד ויחיד היה לה בחיים, לגדל ילדה קטנה משלה. כשנמסר לה כבר בחודש השישי להריונה שהעובר נפל והוא לא יוולד, היא החלה לגבש דמות בראשה, זאת הייתה הילדה שלה. למרות שלא הייתה בבטנה, אביבה המשיכה להסתובב כשהיא אוחזרת את בטנה, מלטפת אותה ומדברת אליה, היא נקשרה למישהו שלא היה קיים כבר, המישהו הזה, או יותר נכון המישהי הזאת נולדה לבסוף, היא הלכה וגדלה במוחה של אביבה, מפתחת אישיות משלה, תחביבים משלה וחברים משלה, היא לא הייתה קיימת ולכן אביבה הייתה חייבת להמציא סיבה לכך שהיא לא איתה, היא התגלגלה ברחובות והפכה לזומבי מהלך, ניב היה חבר ילדות שלה. היא איחדה את המוות שלו ושל מרווה ויצרה לעצמה מקום נעים בחיים, פעם בשבוע הייתה הולכת לפארק, פורסת שמיכה על הדשא ויושבת עם שתי דמויות שלא היו קיימות כלל.
ההכחשה
הייתה שלב ראשוני שממנו היא לא התקדמה כלל. הזיכרונות והמחשבה על מציאות שונה שעליה לקבל ולחיות גרמו לתת מודע שלה ליצור דמויות במקום שישבו בו, דמויות שימנעו מניר להכניס לראש תפיסה חדשה של המציאות, אלו היו הירדני וחברו השמן, עומדים במרחק של כמה צעדים מהם, מחזיקים את ניב ומרווה צמודים אליהם. אביבה הלכה לאחור במהירות ומעדה, ניר ניגש אליה והיא תקפה אותו "עזוב אותי, אתה איתם, ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך!", ניר ניסה להישאר רגוע אבל אביבה שקמה והחלה מתרחקת בצעדים מהירים לא אפשרו לו להישאר ניחוח יותר, "אביבה!" היא פחדה, הלכה לאחור והצביעה אל מאחוריו, "הנה, זה הם! הנה מרווה, אתה רואה שטעית" היא לא רואה לאן היא הולכת ורוכב אופניים מתנגש בה, היא נופלת לקרקע וניר ניגש לעזור, "אביבה תישארי רגועה. אין פה אף אחד מסוכן, הם לא קיימים בכלל!" אביבה לא הקשיבה, היא קמה ממקומה והחלה לרוץ. ניר דיווח מיד בעזרת הנייד שלו "שלחו אלי ניידת טיפול מיד! ואנחנו צריכים מרדים, היא לא מוכנה לקבל את הטיפול שלנו". הוא ניתק ויצא לכיוונה בריצה.
אביבה מסיימת להתארגן בזריזות ויוצאת מהבית. היא צועדת בכפכפים לכיוון החוף, מסדרת לעצמה את המחשבות בראש, מקווה שניר יוכל לעזור לה. היא מגיעה לפניו, עולה על חומה שמשקיפה לים ומתיישבת עליה. היא בוחנת את האנשים המטיילים מולה, הורים עם ילדיהם, הולכים מחויכים, צוחקים ונהנים. ליבה שורף, כל מה שהיא רוצה כעת הוא לאחוז שוב בגופה הצנום של מרווה. היא מדמיינת כיצד תחבק אותה כשתשוב אליה, הצער ממלא אותה והיא שולחת תפילה לשמיים שהיא לא תפגע.
ניר, שעשה את דרכו לעברה, הבחין בה יושבת על החומה. הוא התקרב אליה וקרא לה בשמה. אביבה הביטה לעברו. הוא היה שונה לחלוטין ממה שזכרה. זה לא היה הבחור הצעיר ממועדון החשפנות של זאזא. הוא היה מבוגר בהרבה ואינו דומה לו כלל. הוא אמר "שלום אביבה" וחייך חיוך רגוע, "את מוכנה לרדת כדי שנמצא פינה נוחה לשבת ולדבר?". אביבה הייתה מבולבלת. "מי אתה?" היא הביטה סביבה, חושדת שזוממים משהו נגדה. "אתה לא ניר. למה שלחו אותך? אני רציתי לדבר איתו במיוחד!". אביבה כעסה. לקח לה זמן להיפתח לעובדה שמישהו הולך לשמוע על הצרה שלה, מישהו שאינו קשור למשטרה. היא פחדה שעירוב המשטרה רק יגדיל את הסיכוי לפגיעה במרווה. היא הייתה חייבת לפעול וגם אם זה לא ניר שהגיע אליה, היא הולכת להיעזר בו ככל שתוכל. הוא חשב לעצמו ואמר "אביבה, האם את זוכרת שנפגשנו בעבר?". אביבה לא הייתה צריכה לחשוב רגע אחד, היא מיד ענתה, "מעולם לא פגשתי אותך...". פניו נראו מודאגות. הוא הוסיף "טוב, איך אני יכול לעזור לך?". היא הביטה אל תוך עיניו, ניסתה לחקור את הנפש שהסתתרה בפנים. "אני לא יודעת איך להתחיל". הוא הציע לה בשנית שתרד מן החומה, היא הסכימה, שניהם התיישבו על ספסל מול הים. הוא אמר "סיפרת לי משהו לגבי הבת שלך. מישהו רודף אחריך נכון?" היא הנהנה, תנועות "כן" קטנות ומהירות, היא אמרה "הם שני ערבים, שמן ורזה, פגשו אותי במועדון שאני מנגנת בו, אחד מהם ניסה כבר שם לחטוף אותי אבל הצלחתי להימלט. אתמול... הייתי צריכה להיפגש עם הבת שלי, מותר לי לראות אותה רק פעם בשבוע אתה מבין?" היא הייתה נסערת והוא היה ניראה מוטרד, "חיכיתי לה על ספסל ולפתע הופיע מולי רכב שחור, היא הייתה קשורה בפנים, וניב, גם ניב היה איתה. הוא כמעט תפס גם אותי אבל נמלטתי בבהלה מהמקום, מה אני יכולה לעשות עכשיו?". ניר הביט עליה ואמר "טוב, קודם כל אביבה תנשמי עמוק, אני איתך, אני אעזור לך, את לא תישארי לבד עם זה". הוא הביט לכיוון הים, הגלים היו גבוהים, הים היה סוער. הוא הניח יד על פיו וחשב, ניראה היה כאילו הוא מנתח את המצב. הוא הזדקף במקומו ופנה אל אביבה בעדינות, "אני הולך לספר לך משהו שכבר ידעת אביבה. משום מה את בחרת להדחיק את העובדה הזאת אבל מה שנגרם בעצם הוא עודף של תסכול, העודף הזה מתבטא בהמון צורות אבל אני לא אדבר על זה כרגע, את צריכה להבין בתחילה מה היא בעצם הבעיה שלך". אביבה החלה להתנשם בכבדות, היא תבעה שיעשה כבר משהו מועיל עם המצב "רק אלוהים יודע מה עושים לה עכשיו, למה אתה לא יכול פשוט לעזור לי למצוא קצה חוט על מנת שאוכל להגיע אליה, אני אסכן את חיי אני לא מפחדת.." הוא התפרץ, "אביבה. ניב, החבר שלך, הוא.." העיניים של אביבה נפקחו, הגוף שלה העלה את הדופק, היא ידעה מה הוא הולך להגיד "הוא נהרג לפני חמש שנים בתאונת דרכים" היא קפאה במקום ורק הביטה לכיוון הים, "את היית בהלוויה שלו, למען האמת, נהגת לבקר את הקבר שלו מידי שבוע". אביבה העלתה חיוך על פנייה, "מה?" היא ציחקקה "על מה אתה מדבר?" ניר נשאר רציני "הכל מופיע אצלנו בתיק שלך, אנחנו עוקבים אחרי המצב שלך, מחכים שתיהי מוכנה לחזור אבל את הולכת ונשאבת לתוך ההזיה של עצמך" היא קמה ממקומה ונעמדה. ניר נעמד גם הוא, היא קימטה את מצחה והביטה לכיוונו במבט כועס, "אנחנו? עוקבים?... מי אתה?". הוא הזכיר לה "אני מבית המחסה של מירה, אביבה, היית מטופלת אצלנו בעבר, המטפל הקודם שלך קיבל החלטה, החלטה שהתבררה כשגויה, הוא החליט שהטיפול הטוב ביותר עבורך יהיה טיפול מרחוק, הוחלט לתת לך להשתחרר מבית המחסה ושיהיה מעקב על ההתקדמות שלך, הוא טען שהמצב שלך מצריך גישה אחרת, הוא ניסה עליך טיפול חדש, טיפול שלא עבד..." היא נלחצה, זיכרונות לא רצוניים עלו מתוך התת מודע שלה, "תפסיק! אתה משקר!" היא הביטה עליו בבהלה והחלה להתהלך הרחק ממנו, הוא הלך אחריה באיטיות והמשיך "אל דאגה, יש לנו דרך לעזור לך אביבה, את רק צריכה לתת לנו לעזור לך", היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה, "דיי, תפסיק לשחק לי עם המוח, אתה לא עוזר לי, איפה מרווה שלי?!" היא הרימה את קולה והוא הבחין ברצון שלה לברוח, היא לא הבינה על מה הוא מדבר, רק רצתה את מרווה בחזרה.
בצער
הוא הניח יד על כתפה, היא לא ידעה להגיד לא למגע, הוא קירב אותה צמוד לחזהו, חיבק אותה, היא הייתה נסערת, הוא הוסיף פרט קטן לגבי המצב שלה, פרט שהפך את הכל להרבה יותר מסובך, הוא קירב את פיו לאוזנה ואמר "אביבה, הבת שלך, מרווה... היא לא קיימת". אביבה דחפה אותו ממנה, "תשתוק!!" היא צעקה, הוא לא שתק. "אביבה, כואב לי אבל זאת לא הפעם הראשונה שאת שומעת את זה, הבת שלך כלל לא נולדה, העובר שלה מת בבטן שלך, זוכרת?". למשפט שהוא אמר היה נתיב מיוחד בין אוזן לאוזן, הוא נכנס מאוזן אחת ישר לתוך נתיב שחולף על פני ההיגיון והקבלה של עובדות קיימות ופשוט יוצא מן האוזן השנייה, אבל לשאלה שנוספה לסופו של המשפט הייתה השפעה אחרת, "זוכרת?". היא זכרה הכל. ימים שלמים של המתנה, חלום אחד ויחיד היה לה בחיים, לגדל ילדה קטנה משלה. כשנמסר לה כבר בחודש השישי להריונה שהעובר נפל והוא לא יוולד, היא החלה לגבש דמות בראשה, זאת הייתה הילדה שלה. למרות שלא הייתה בבטנה, אביבה המשיכה להסתובב כשהיא אוחזרת את בטנה, מלטפת אותה ומדברת אליה, היא נקשרה למישהו שלא היה קיים כבר, המישהו הזה, או יותר נכון המישהי הזאת נולדה לבסוף, היא הלכה וגדלה במוחה של אביבה, מפתחת אישיות משלה, תחביבים משלה וחברים משלה, היא לא הייתה קיימת ולכן אביבה הייתה חייבת להמציא סיבה לכך שהיא לא איתה, היא התגלגלה ברחובות והפכה לזומבי מהלך, ניב היה חבר ילדות שלה. היא איחדה את המוות שלו ושל מרווה ויצרה לעצמה מקום נעים בחיים, פעם בשבוע הייתה הולכת לפארק, פורסת שמיכה על הדשא ויושבת עם שתי דמויות שלא היו קיימות כלל.
ההכחשה
הייתה שלב ראשוני שממנו היא לא התקדמה כלל. הזיכרונות והמחשבה על מציאות שונה שעליה לקבל ולחיות גרמו לתת מודע שלה ליצור דמויות במקום שישבו בו, דמויות שימנעו מניר להכניס לראש תפיסה חדשה של המציאות, אלו היו הירדני וחברו השמן, עומדים במרחק של כמה צעדים מהם, מחזיקים את ניב ומרווה צמודים אליהם. אביבה הלכה לאחור במהירות ומעדה, ניר ניגש אליה והיא תקפה אותו "עזוב אותי, אתה איתם, ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך!", ניר ניסה להישאר רגוע אבל אביבה שקמה והחלה מתרחקת בצעדים מהירים לא אפשרו לו להישאר ניחוח יותר, "אביבה!" היא פחדה, הלכה לאחור והצביעה אל מאחוריו, "הנה, זה הם! הנה מרווה, אתה רואה שטעית" היא לא רואה לאן היא הולכת ורוכב אופניים מתנגש בה, היא נופלת לקרקע וניר ניגש לעזור, "אביבה תישארי רגועה. אין פה אף אחד מסוכן, הם לא קיימים בכלל!" אביבה לא הקשיבה, היא קמה ממקומה והחלה לרוץ. ניר דיווח מיד בעזרת הנייד שלו "שלחו אלי ניידת טיפול מיד! ואנחנו צריכים מרדים, היא לא מוכנה לקבל את הטיפול שלנו". הוא ניתק ויצא לכיוונה בריצה.