בהתחלה חשבתי שזה יזיז
לי, וכל החופש דאגתי לקראת הסוף שלו. וזה הכי צריך להזיז לי, כי אני מתחילה תיכון חדש, עם ילדים שמעולם לא ראיתי בחיים שלי, וכבר היה לי ניסיון כזה, והוא ממש התפקשש.. אז אני הכי חוששת. אבל עם הזמן אני לוקחת את החיים באיזי. יעני, אני יודעת שאני ממש לא אסכים באמצע השנה עם מה שאני אומרת עכשיו, אבל מה זה משנה אם אני ישנה בבית או בבי"ס? וכאילו, זה יקרה לא משנה מה, אז לא עדיף פשוט לקבל את זה, במקום להתאבל? אבל אני אצטרף לשרשור האבל:
, כי יש לי המון חששות, ופשוט להיות דבוקה לטלוויזיה, זה הכי פשוט, ומתאים לי.