תלכי ואל תחזרי

תלכי ואל תחזרי

ועכשיו, היא אומרת, תלכי ואל תחזרי, ו-אני לא רוצה לראות אותך עוד. ואני ממשיכה לשבת שם, למרות שהעיניים שלה אומרות לי ללכת. אני מקלפת כתמי לק בלתי נראים מהציפורניים, הרגל ישן בשעות של לחץ. תלכי, היא חוזרת, אני לא רוצה לראות את הפנים שלך פה. יותר. ובהפסקה ההיא בין שני המילים, אני מרימה אליה מבט, ויש הפוגה קלה בעיניים שלה, רגע סלחני שמתפרץ בין המילים. ואני רוצה לקום ולחבק, להבטיח שאני אשנה את הגישה שלי, שאני לא אגרום למצב הזה, לא שוב. אבל אין טעם, ובמילים שבעל פה אני חלשה, כל כך חלשה. היא תמיד התלוננה על כך, פשוט תדברי יותר, הייתה אומרת בין קיפול חולצה לסידור המיטה שבחדר, אם לא תדברי, אני לא אדע. ואני, המשכתי בשתיקה שלפעמים העיקה עליה ולפעמים הייתה מבורכת. מקווה שהיא תצליח לקרוא אותי בדרך אחרת, ללא הברות ומילים. אבל אנשים שיודעים לקרוא אותך, הם בדרך כלל לא כאן בין החיים, ופעם, כשהייתי קטנה, היו לי פיות ובובות שהבינו אותי בלי שאדבר, אבל זה היה פעם. ועכשיו, כשהצלחתי לגרום לה לצאת משלוותה, היא ביקשה הסברים. אבל לי לא היו כאלה. לא במילים. וכשנעצרנו כמו תמיד בכיכר פריז ליד המזרקה היא התיזה עלי מים, למה? היא שאלה בקול מדוד, מנסה להרגע באצבעותיה הלחות, ואני לא עניתי. רק הבטתי במלון שממול, באדניות הפרחים שבמרפסות ובלימוזינה השחורה שנעצרה, ורציתי לצוף במי המזרקה ואז, לשבריר שניה להעלם. תלכי ואל תחזרי, היא אומרת, פותחת את ברז הכיור שבמטבח ונותנת למים להעלים עוד נמלה מסכנה.
 
עצב חשוף (בתרתי משמע) ../images/Emo24.gif

זה ודאי נורא בודד ועצוב להיות מובנת רק אם יש מילים באמתחת. יש ציפיה שעם השנים לא צריך מילים כדי להיות מובן. ויש אנשים שלא שכנראה לא מסוגלים לזה (גם לי לא קל להיות בחברתם). תארת יחסים עם המון תנאים לחיבה. הצלחת להעביר המון עצב, המון ברקסים....מקוה שזאת לא אהבת אהובה אלא עוד אמא שכזאת
 
זו לא זו, ולא זו

הקטע נכתב בהשראת המוזה בלבד. מה שכן, כמובן שחלק מהאופי שלי/הסובבים אותי, נרקם בין השורות. ולפעמים, צריכים ללמוד לתקשר גם ללא המילה הכתובה, לא בשביל ה''לפעמים'' אלא בשביל החיים הפשוטים בעצמם. תודה
 
למעלה