תלותיות?
שלום ותודה מראש למי שיקרא את כל זה
אני חושבת שיש לי בעיה.. (ועוד כמה ) אני בת 24, ממשפחה דתית. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היה לי אדם אחד שממש קרוב אלי. בביה"ס זאת הייתה החברה הטובה התקופתית (כמה שנים שהתאפשר, עד שהמציאות אילצה אותנו להפרד) בתקופה יותר מאוחרת היו ידידים, בני זוג.. בכל מקרה, תמיד האנשים האלו מילאו את אותו צורך של אדם שאני יכולה לשתף אותו בכל מה שאני עוברת ושירצה לשתף אותי, שיהיה איתי ויחכה לי. הענין הוא, שאני חושבת שאני יותר מידי תלויה בקשר הזה. הוא תמיד הדבר המרכזי בחיים שלי, ואני תמיד נקשרת לאותו אדם בצורה ממש קיצונית! בבי"ס זה היה ככה שהחברה תמיד באה על חשבון הלימודים (טוב, למען האמת היו עוד כמה דברים כאלו D עד שמורות והורים התערבו. חברה אחת התרחקה ממני כי המורה אמרה שאני מפריעה לה להתבגר, וכתבתי לה מכתב זועם על ה"בגידה" שלה. הייתי מתוסכלת כי תמיד הרגשתי שהקשר לא לגמרי הדדי, ואני הייתי מקריבה יותר ממה שהחברה הייתה, ובשלב מסוייםהיה לי חלום על 'חברה אמת', שהיא גם אדם ממש מגניב, וגם חברה יותר טובה.. גם מסביב שמו לה שהחברות שלנו ממש קרובה, כי מאז גיל 12-13 יש אנשים שחושבים שאני נמשכת לבנות, ואם אני לא טועה גם עד היום וזה למרות שלא היה בזה שמץ של דבר מיני :O בגיל יותר מאוחר לראשונה פיתחתי קשרים כאלו עם בנים, והם כבר עלו רמה מבחינת הקירבה הנפשית. וזה דווקא לא בגלל שיש פן חדש בקשר, אלא בגלל שזה כבר היה דרך האינטרנט והטלפון, וקשר כזה יותר טוב לי, כי אני מתבטאת יותר טוב בכתב, יש מבחר הרבה יותר גדול של אנשים, הקשר יותר תכוף, הצד השני תמיד זמין, יותר נושאי שיחה צצים.. אז הקשר הראשון שהיה מהסוג הזה די ממחיש את הבעיה: הוא היה עם בחור מחו"ל שבכל משך הקשר אף פעם לא נפגשנו, ולמרות שלא הגדרנו את עצמנו כבני זוג הוא מילא לי את המקום הזה בלי כל צורך במגע פיזי אמיתי מעבר לפנטזיות ודמיון, וזה היה לגמרי מספק כקשר זוגי. בשלב מסויים הבנתי שהוא בכלל לא הטיפוס שלי וניסיתי להדחיק את זה כמה שיותר, עד שכבר התחלתי באופן טבעי לאבד עניין בקשר, וכשהבחנתי בזה עבר עלי ממש גיהנום. בפועל הקשר נמשך והכל כביכול נשאר אותו דבר, אבל אני הסתובבתי עם דחף רצוף לבכות שגרם ללחץ נפשי כבד וחרדות מהמחוייבות שהייתה להמשיך את השגרה ולתפקד כרגיל, ובקושי יכולתי לאכול. מאז הבטחתי שאני לא נקשרת לאף אחד בצורה כזאת, אבל זה חזר על עצמו שוב ושוב בכל מיני צורות. ה-2 האחרונים שנקשרתי אליהם היו בני זוג באופן רשמי, ונקשרתי אליהם למרות שידעתי שהם לא מתאימים לי כבני זוג, והזוגיות נמשכה למרות שבשלב מסויים לא הרגשתי צורך במגע מיני מציאותי או דמיוני, ולא הייתה שום מניעה להמשיך הלאה מלבד פחד נוראי לעבור את הפרידה. עכשיו אני בתקופת פרידה מהחבר, ונמאס לי. נמאס לא לתפקד בקשר כי אני עסוקה אך ורק בו, לא לתפקד בפרידה כי זה גיהנום וזה זוגל ממני את רוח החיים. אני רוצה להפסיק להקשר בעוצמה כזאת ללא שליטה, להיות מסוגלת לחיות בלי קשר כזה, ולהיות עסוקה בחיים שלי! מה לדעתכם הסיבות לכל זה, יכול להיות שאני סובלת מהפרעת אישיות תלותית?
שלום ותודה מראש למי שיקרא את כל זה
אני חושבת שיש לי בעיה.. (ועוד כמה ) אני בת 24, ממשפחה דתית. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היה לי אדם אחד שממש קרוב אלי. בביה"ס זאת הייתה החברה הטובה התקופתית (כמה שנים שהתאפשר, עד שהמציאות אילצה אותנו להפרד) בתקופה יותר מאוחרת היו ידידים, בני זוג.. בכל מקרה, תמיד האנשים האלו מילאו את אותו צורך של אדם שאני יכולה לשתף אותו בכל מה שאני עוברת ושירצה לשתף אותי, שיהיה איתי ויחכה לי. הענין הוא, שאני חושבת שאני יותר מידי תלויה בקשר הזה. הוא תמיד הדבר המרכזי בחיים שלי, ואני תמיד נקשרת לאותו אדם בצורה ממש קיצונית! בבי"ס זה היה ככה שהחברה תמיד באה על חשבון הלימודים (טוב, למען האמת היו עוד כמה דברים כאלו D עד שמורות והורים התערבו. חברה אחת התרחקה ממני כי המורה אמרה שאני מפריעה לה להתבגר, וכתבתי לה מכתב זועם על ה"בגידה" שלה. הייתי מתוסכלת כי תמיד הרגשתי שהקשר לא לגמרי הדדי, ואני הייתי מקריבה יותר ממה שהחברה הייתה, ובשלב מסוייםהיה לי חלום על 'חברה אמת', שהיא גם אדם ממש מגניב, וגם חברה יותר טובה.. גם מסביב שמו לה שהחברות שלנו ממש קרובה, כי מאז גיל 12-13 יש אנשים שחושבים שאני נמשכת לבנות, ואם אני לא טועה גם עד היום וזה למרות שלא היה בזה שמץ של דבר מיני :O בגיל יותר מאוחר לראשונה פיתחתי קשרים כאלו עם בנים, והם כבר עלו רמה מבחינת הקירבה הנפשית. וזה דווקא לא בגלל שיש פן חדש בקשר, אלא בגלל שזה כבר היה דרך האינטרנט והטלפון, וקשר כזה יותר טוב לי, כי אני מתבטאת יותר טוב בכתב, יש מבחר הרבה יותר גדול של אנשים, הקשר יותר תכוף, הצד השני תמיד זמין, יותר נושאי שיחה צצים.. אז הקשר הראשון שהיה מהסוג הזה די ממחיש את הבעיה: הוא היה עם בחור מחו"ל שבכל משך הקשר אף פעם לא נפגשנו, ולמרות שלא הגדרנו את עצמנו כבני זוג הוא מילא לי את המקום הזה בלי כל צורך במגע פיזי אמיתי מעבר לפנטזיות ודמיון, וזה היה לגמרי מספק כקשר זוגי. בשלב מסויים הבנתי שהוא בכלל לא הטיפוס שלי וניסיתי להדחיק את זה כמה שיותר, עד שכבר התחלתי באופן טבעי לאבד עניין בקשר, וכשהבחנתי בזה עבר עלי ממש גיהנום. בפועל הקשר נמשך והכל כביכול נשאר אותו דבר, אבל אני הסתובבתי עם דחף רצוף לבכות שגרם ללחץ נפשי כבד וחרדות מהמחוייבות שהייתה להמשיך את השגרה ולתפקד כרגיל, ובקושי יכולתי לאכול. מאז הבטחתי שאני לא נקשרת לאף אחד בצורה כזאת, אבל זה חזר על עצמו שוב ושוב בכל מיני צורות. ה-2 האחרונים שנקשרתי אליהם היו בני זוג באופן רשמי, ונקשרתי אליהם למרות שידעתי שהם לא מתאימים לי כבני זוג, והזוגיות נמשכה למרות שבשלב מסויים לא הרגשתי צורך במגע מיני מציאותי או דמיוני, ולא הייתה שום מניעה להמשיך הלאה מלבד פחד נוראי לעבור את הפרידה. עכשיו אני בתקופת פרידה מהחבר, ונמאס לי. נמאס לא לתפקד בקשר כי אני עסוקה אך ורק בו, לא לתפקד בפרידה כי זה גיהנום וזה זוגל ממני את רוח החיים. אני רוצה להפסיק להקשר בעוצמה כזאת ללא שליטה, להיות מסוגלת לחיות בלי קשר כזה, ולהיות עסוקה בחיים שלי! מה לדעתכם הסיבות לכל זה, יכול להיות שאני סובלת מהפרעת אישיות תלותית?