תלאות הדרך / ריין
הקור העז חדר לתוך עצמותיי. הרגשתי את חום גופי עוזב אותי עם כל רגע חולף. אינני יודעת כמה זמן צעדתי דרך הסופות המקפיאות, המסתירות את אור השמש, מאז שחמקתי מזרועותיהם של צאצאי-הדרקון. לבסוף מצאתי את המקור של הכוח הבלתי-נראה שמשך אותי עד הצפון הרחוק, עד קצה הבריאה. ניצבתי בפני מבצר מרהיב, שעד לפני מספר רגעים לא היה שם, או שלפחות לא ראיתי אותו, על אף חושיי המחודדים. המדרגות הבודדות המטפסות אל דלתות הכניסה נראו בעיניי כצוקים אדירים, וכל צעד נוסף דילדל את מה שנותר מכוחותיי. משכתי את עצמי לעמידה ודפקתי על דלתות המבצר. לפתע הן נפתחו ונגלו לעיניי שלוש דמויות. לתדהמתי, הם נראו כאנשים רגילים. אך איך יתכן שאדוני המבצר האדיר הזה, הנמצא מעבר להישג ידם של כל בני-התמותה, הם אנשים, ולא רוחות יסודות או שדים? ניסיתי לומר משהו אך לא הצלחתי. שפתותיי הקפואות סירבו לעשות כרצוני. הדבר האחרון שאני זוכרת מאותו הרגע הוא שהכול החל להחשיך ושרצפת הכניסה מתקרבת אליי במהירות... * * * אני מרגישה את חום השמש על פניי... על גופי. הרגשה נפלאה כל כך לא הרגשתי מאז שעזבתי את העיר נקסוס, בדרכי צפונה. אני רואה את השמש הבלתי כבוש, פניו מחייכות אליי, והוא דואג לי באהבה ובמסירות. אני מרגישה את מגע ידו על מצחי, מגע המרגיע אותי ומשכיח כל כאב. הוא יושב ליד מיטתי ועוסק במה שנראה כשברי חרסים. הכל נהיה שוב חשוך... * * * פקחתי את עיניי למשמע דיבורים. מצאתי את עצמי שוכבת בתוך שק שינה המונח על מיטת אבן. כבר לא היה קר. למעשה, היה מאוד חמים ונעים. לא רחוק ממני שמעתי מספר אנשים מדברים. בחרתי שלא לזוז ופשוט להמשיך להקשיב לשיחה. הם דיברו על חברם המת, על רוח המבצר (הם קראו לה ה"שומר"), ועל שדים. כנראה שאחד מחבריהם מת לאחרונה, מכיוון שהם יצאו מהחדר והלכו לקבור אותו. החלטתי שזה הזמן לקום. נשמע היה שהם חושדים אחד בשני להפתעתי גיליתי שאני ערומה לגמרי מתחת לשק השינה. לידי הייתה ערימת הבגדים שלי, קפואים למגע וספוגי לחות. חגורת האוריקאלקום שלי הייתה עדיין עליי. לפתע פנתה אליי רוח המקום, ה"שומר" כפי שהם כינו אותה. היא הסבירה לי שזהו מעוז של נשגבי שמש וכי לאחר מאות שנים של שינה שבה איש לא שכן במקום, הוא התעורר כאשר אתמול הגיעו למקום נשגבי השמש שהיו כאן לפני זמן קצר. הוא הנחה אותי למקום שבו אחד מהם שומר בגדים והשאלתי ממנו אותם, מקווה שלא איכפת לו. * * * במדרגות הירידה למרתף המבצר פגשתי אותם: נשגבי השמש הראשונים שאני פוגשת (חוץ ממני כמובן) בחיי. לאחר הצגה קצרה, התלוותי איתם למרתף, שנתן לי הרגשה לא נעימה. כמעט בכל חדר היה קבר של נשגב שמש אחר, מעידנים שונים. לבסוף הגענו לקבר ריק. הסולרים הפעילו מכונות דמויות אדם אשר נשאו גופת חבריהם והניחו אותו בפני הקבר. הוא היה אדם נאה, ומראהו היה כשל איש אציל ונכבד. עטוי בשיריון ומחזיק את חרבו, הוא הצדיק את השם "נשגב". עמדתי בצד והתבוננתי בחבריו. כמראה פניהם, הוא היה חשוב להם. על אף שאותם הכרתי דקות בודדות, ואותו לא הכרתי כלל, הרגשתי איכשהו קשורה אליהם, והרגשתי צער רב. לאחר שהורד אל הבור, הם חתמו את הקבר. אורקוס היה שמו, כפי שהם חרטו על האבן. אחד מהם, זה הנקרא אוס, נשא הספד. דבריו היו עצובים ומלאי צער אך עם זאת מילאו את ליבי בתקווה. הרגשתי ברוכה. הרגשתי שהם שמחים שאני איתם. אחרי כל כך הרבה זמן, הרגשתי שייכת. * * * בילינו את שארית היום בסריקת המבצר על כל חדריו. בחדר מרהיב, שהכיל מזבח לשמש הבלתי כבוש, מצא הוגו דלת סודית. מנהרה חצובה הובילה אל תוככי ההר. התחושה במנהרה הייתה שונה. כל קירות המבצר היו מעוטרים ומהודרים ואילו קירות המנהרה הזו היו סלע קר. בקצה היה סולם שירד אל תוך חדר קטן. הקיר הנגדי (מול הסולם) היה למעשה זוג דלתות אבן גדולות. הוגו התקרב בזהירות לדלתות, תוך כדי חיפוש מלכודות. הוא התעסק עם חור המנעול כשלפתע הדלתות החלו להיסגר עלינו במהירות. בניסיון למחוץ אותנו כזבובים. לא הספקתי לחשוב, ומיד קפצתי אל עבר הדלתות. לא הייתי מוכנה לאבד את חבריי כל כך מהר לאחר שמצאתי אותם. קברתי את רגליי באדמה ודחפתי בכל כוחי. הרגשתי את כוחם האדיר של הדלתות אך ראיתי בצידי את אוס עושה כמוני. בכוחות משולבים בלמנו את המלכודת והדלתות חזרו למקומם עם רעש "קליק" מאיים. שלושת חבריי החדשים היו מופתעים קצת. אני מבינה אותם. גם אני הופתעתי בפעם הראשונה שגיליתי כמה כוח עצור בתוך הגוף הקטן שלי. מיוזעים, אוס ואני יצאנו מהחדר אחרונים, מטפסים בסולם חזרה בעקבות הוגו וזן. * * * הוגו המשיך בחיפושיו המדוקדקים של כל חדר בקומות העליונות, בזמן שזן ואוס החליטו לבדוק את אחד הקברים, שבו הם חושדים טמונה, או אמורה להיות טמונה, נשגבת שמש הקשורה לכל הנעשה במקום המוזר הזה. לא הרגשתי בנוח לבזות את קברה, נשגבת או לא נשגבת. אך למענם של חבריי, אעשה זאת. בלעתי רוק, והרמתי בקלות את משטח האבן שכיסה את הקבר. החיפוש במקום העלה חרס. לעומת זאת, להוגו שפר המזל בשנית והוא מצא עוד דלת סודית המובילה אל תוך ההר, ואנחנו הצטרפנו אליו. אוס החל לצעוד פנימה ואני התעקשתי להצטרף. הוא טען שפעם קודמת הייתה קרובה מדי ושאסור לנו להסתכן. אולי הוא צודק, אבל לא הייתי מוכנה שיילך לבדו. זה עוד יותר מסוכן אם ייכנס לשם לבד. לאחר שסירב שמישהו יצטרף אליו, החלטתי לעקוב אחריו בשקט. נצמדתי לגבו וחיקיתי כל תנועה שהוא ביצע. אילולא הוגו לא היה מצטרף מאחורינו הוא לעולם לא היה עוצר. אוס נעצר והסתובב אל הוגו. אני מצידי הסתובבתי יחד איתו והמשכתי לעמוד מאחוריו. אחרי ויכוח קצר, אוס יצא בסערה מהמנהרה ואמר שהוא הולך למרתף להוציא אגרסיות. שלושתינו החלטנו שצריך לבדוק את המנהרה הזו עוד היום (בניגוד לעצת ה"שומר") מאחר שמחר השדים אמורים לתקוף את המבצר. זן ואני ירדנו למרתף לקרוא לאוס. בזכות חושיי המחודדים שמעתי רחשי קרב והגברתי את הקצב. תוך פחות משתי שניות עמדתי מאחורי אוס, כשמולו ניצבו שלושת האוטומטונים (מכונות דמויות אדם) שעזרו בקבורת אורקוס, המסרבים להקשיב לפקודותיו. * * * בסיום הקרב מולם נפגשנו כולנו חזרה ב"חדרים" שלנו, והוגו דיווח לנו שמצא בהמשך המנהרה מדרגות כשבאחת מהן דלת סתרים. מה נעשה כעת? אורקוס נרצח ע"י כוח לא ידוע בליל אמש. ייתכן מניצב מולנו לילה לבן, מה שיקשה עלינו את הקרב שעתיד להיות מחר מול נחיל השדים.
הקור העז חדר לתוך עצמותיי. הרגשתי את חום גופי עוזב אותי עם כל רגע חולף. אינני יודעת כמה זמן צעדתי דרך הסופות המקפיאות, המסתירות את אור השמש, מאז שחמקתי מזרועותיהם של צאצאי-הדרקון. לבסוף מצאתי את המקור של הכוח הבלתי-נראה שמשך אותי עד הצפון הרחוק, עד קצה הבריאה. ניצבתי בפני מבצר מרהיב, שעד לפני מספר רגעים לא היה שם, או שלפחות לא ראיתי אותו, על אף חושיי המחודדים. המדרגות הבודדות המטפסות אל דלתות הכניסה נראו בעיניי כצוקים אדירים, וכל צעד נוסף דילדל את מה שנותר מכוחותיי. משכתי את עצמי לעמידה ודפקתי על דלתות המבצר. לפתע הן נפתחו ונגלו לעיניי שלוש דמויות. לתדהמתי, הם נראו כאנשים רגילים. אך איך יתכן שאדוני המבצר האדיר הזה, הנמצא מעבר להישג ידם של כל בני-התמותה, הם אנשים, ולא רוחות יסודות או שדים? ניסיתי לומר משהו אך לא הצלחתי. שפתותיי הקפואות סירבו לעשות כרצוני. הדבר האחרון שאני זוכרת מאותו הרגע הוא שהכול החל להחשיך ושרצפת הכניסה מתקרבת אליי במהירות... * * * אני מרגישה את חום השמש על פניי... על גופי. הרגשה נפלאה כל כך לא הרגשתי מאז שעזבתי את העיר נקסוס, בדרכי צפונה. אני רואה את השמש הבלתי כבוש, פניו מחייכות אליי, והוא דואג לי באהבה ובמסירות. אני מרגישה את מגע ידו על מצחי, מגע המרגיע אותי ומשכיח כל כאב. הוא יושב ליד מיטתי ועוסק במה שנראה כשברי חרסים. הכל נהיה שוב חשוך... * * * פקחתי את עיניי למשמע דיבורים. מצאתי את עצמי שוכבת בתוך שק שינה המונח על מיטת אבן. כבר לא היה קר. למעשה, היה מאוד חמים ונעים. לא רחוק ממני שמעתי מספר אנשים מדברים. בחרתי שלא לזוז ופשוט להמשיך להקשיב לשיחה. הם דיברו על חברם המת, על רוח המבצר (הם קראו לה ה"שומר"), ועל שדים. כנראה שאחד מחבריהם מת לאחרונה, מכיוון שהם יצאו מהחדר והלכו לקבור אותו. החלטתי שזה הזמן לקום. נשמע היה שהם חושדים אחד בשני להפתעתי גיליתי שאני ערומה לגמרי מתחת לשק השינה. לידי הייתה ערימת הבגדים שלי, קפואים למגע וספוגי לחות. חגורת האוריקאלקום שלי הייתה עדיין עליי. לפתע פנתה אליי רוח המקום, ה"שומר" כפי שהם כינו אותה. היא הסבירה לי שזהו מעוז של נשגבי שמש וכי לאחר מאות שנים של שינה שבה איש לא שכן במקום, הוא התעורר כאשר אתמול הגיעו למקום נשגבי השמש שהיו כאן לפני זמן קצר. הוא הנחה אותי למקום שבו אחד מהם שומר בגדים והשאלתי ממנו אותם, מקווה שלא איכפת לו. * * * במדרגות הירידה למרתף המבצר פגשתי אותם: נשגבי השמש הראשונים שאני פוגשת (חוץ ממני כמובן) בחיי. לאחר הצגה קצרה, התלוותי איתם למרתף, שנתן לי הרגשה לא נעימה. כמעט בכל חדר היה קבר של נשגב שמש אחר, מעידנים שונים. לבסוף הגענו לקבר ריק. הסולרים הפעילו מכונות דמויות אדם אשר נשאו גופת חבריהם והניחו אותו בפני הקבר. הוא היה אדם נאה, ומראהו היה כשל איש אציל ונכבד. עטוי בשיריון ומחזיק את חרבו, הוא הצדיק את השם "נשגב". עמדתי בצד והתבוננתי בחבריו. כמראה פניהם, הוא היה חשוב להם. על אף שאותם הכרתי דקות בודדות, ואותו לא הכרתי כלל, הרגשתי איכשהו קשורה אליהם, והרגשתי צער רב. לאחר שהורד אל הבור, הם חתמו את הקבר. אורקוס היה שמו, כפי שהם חרטו על האבן. אחד מהם, זה הנקרא אוס, נשא הספד. דבריו היו עצובים ומלאי צער אך עם זאת מילאו את ליבי בתקווה. הרגשתי ברוכה. הרגשתי שהם שמחים שאני איתם. אחרי כל כך הרבה זמן, הרגשתי שייכת. * * * בילינו את שארית היום בסריקת המבצר על כל חדריו. בחדר מרהיב, שהכיל מזבח לשמש הבלתי כבוש, מצא הוגו דלת סודית. מנהרה חצובה הובילה אל תוככי ההר. התחושה במנהרה הייתה שונה. כל קירות המבצר היו מעוטרים ומהודרים ואילו קירות המנהרה הזו היו סלע קר. בקצה היה סולם שירד אל תוך חדר קטן. הקיר הנגדי (מול הסולם) היה למעשה זוג דלתות אבן גדולות. הוגו התקרב בזהירות לדלתות, תוך כדי חיפוש מלכודות. הוא התעסק עם חור המנעול כשלפתע הדלתות החלו להיסגר עלינו במהירות. בניסיון למחוץ אותנו כזבובים. לא הספקתי לחשוב, ומיד קפצתי אל עבר הדלתות. לא הייתי מוכנה לאבד את חבריי כל כך מהר לאחר שמצאתי אותם. קברתי את רגליי באדמה ודחפתי בכל כוחי. הרגשתי את כוחם האדיר של הדלתות אך ראיתי בצידי את אוס עושה כמוני. בכוחות משולבים בלמנו את המלכודת והדלתות חזרו למקומם עם רעש "קליק" מאיים. שלושת חבריי החדשים היו מופתעים קצת. אני מבינה אותם. גם אני הופתעתי בפעם הראשונה שגיליתי כמה כוח עצור בתוך הגוף הקטן שלי. מיוזעים, אוס ואני יצאנו מהחדר אחרונים, מטפסים בסולם חזרה בעקבות הוגו וזן. * * * הוגו המשיך בחיפושיו המדוקדקים של כל חדר בקומות העליונות, בזמן שזן ואוס החליטו לבדוק את אחד הקברים, שבו הם חושדים טמונה, או אמורה להיות טמונה, נשגבת שמש הקשורה לכל הנעשה במקום המוזר הזה. לא הרגשתי בנוח לבזות את קברה, נשגבת או לא נשגבת. אך למענם של חבריי, אעשה זאת. בלעתי רוק, והרמתי בקלות את משטח האבן שכיסה את הקבר. החיפוש במקום העלה חרס. לעומת זאת, להוגו שפר המזל בשנית והוא מצא עוד דלת סודית המובילה אל תוך ההר, ואנחנו הצטרפנו אליו. אוס החל לצעוד פנימה ואני התעקשתי להצטרף. הוא טען שפעם קודמת הייתה קרובה מדי ושאסור לנו להסתכן. אולי הוא צודק, אבל לא הייתי מוכנה שיילך לבדו. זה עוד יותר מסוכן אם ייכנס לשם לבד. לאחר שסירב שמישהו יצטרף אליו, החלטתי לעקוב אחריו בשקט. נצמדתי לגבו וחיקיתי כל תנועה שהוא ביצע. אילולא הוגו לא היה מצטרף מאחורינו הוא לעולם לא היה עוצר. אוס נעצר והסתובב אל הוגו. אני מצידי הסתובבתי יחד איתו והמשכתי לעמוד מאחוריו. אחרי ויכוח קצר, אוס יצא בסערה מהמנהרה ואמר שהוא הולך למרתף להוציא אגרסיות. שלושתינו החלטנו שצריך לבדוק את המנהרה הזו עוד היום (בניגוד לעצת ה"שומר") מאחר שמחר השדים אמורים לתקוף את המבצר. זן ואני ירדנו למרתף לקרוא לאוס. בזכות חושיי המחודדים שמעתי רחשי קרב והגברתי את הקצב. תוך פחות משתי שניות עמדתי מאחורי אוס, כשמולו ניצבו שלושת האוטומטונים (מכונות דמויות אדם) שעזרו בקבורת אורקוס, המסרבים להקשיב לפקודותיו. * * * בסיום הקרב מולם נפגשנו כולנו חזרה ב"חדרים" שלנו, והוגו דיווח לנו שמצא בהמשך המנהרה מדרגות כשבאחת מהן דלת סתרים. מה נעשה כעת? אורקוס נרצח ע"י כוח לא ידוע בליל אמש. ייתכן מניצב מולנו לילה לבן, מה שיקשה עלינו את הקרב שעתיד להיות מחר מול נחיל השדים.
