לכבוש את ההר
New member
תכלה שנה וקללותיה!
את שני בני שכלתי. את אמיר בפיגוע ליד בית-ליד, ב-22 בינואר 1995. אמיר ז"ל, טירון צנחנים שאבטח את הצומת, נפל כאשר מחבל מתאבד שני התקרב לקבוצת חיילים שעסקו בחילוץ ובמתן עזרה לפצועים ופוצץ את עצמו. יחד אתו נפלו 21 חיילים ואזרח. אלעד, אחיו הצעיר, היה אז בן 14. אלעד, כאחיו, רצה לשרת כחייל קרבי, אך אנו ההורים מנענו זאת. את שירותו עשה בגלי צה"ל. החייל הראשון שנפל במה שנקרא אינתיפאדת אל אקצה, ליד צומת נצרים ב 28 בספטמבר 2000, היה דוד בירי ז"ל, חברו הטוב של בני שהיה לו כאח. אלעד, שבע צער וכאב, ושם קץ לנפשו שלושה שבועות לאחר מכן. מהמקום בו אני עומד – תהום, דאבה וצער אין קץ – לא להשיא עצות רוצה אני, אלא רק לזעוק מרה את זעקתם של אלה ששילמו את המחיר ואת זעקתם המרה עוד יותר של אלה שעוד לא יודעים. ואותה אני שומע. איבדתי שני בנים, אך לא איבדתי את ראשי: אין פתרון צבאי לסכסוך. מי שלא מוכן לדבר היום עם האויב ידבר לאחר שנהרות של דם יזרמו פה, דם ישראלים ודם פלסטינים. התזה האווילית, לפיה מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח, תמצה את עצמה מהר מאוד. בסיס הסכסוך הוא טריטוריאלי, וככזה אפשר היה להשאירו ולפותרו. רבנים, פוליטיקאים וחסידי ארץ ישראל השלמה הפכוהו לסכסוך דתי-אתני, וסוחפים עם שלם לתהום. יש בין הים לירדן מקום לשתי מדינות, לשני עמים. אין רגב אדמה בחולות עזה וגבעות שכם ששווה לאבד חיים עבורו. אפשר להמשיך ולפגוע ולחסל טרוריסטים ופצצות מתקתקות. לעולם לא נחסל את הרצון של הפלסטינים לחירות, לחופש ולעצמאות. אני ועוד כ-140 משפחות שכולות משתייכים לחוג שנפגש עם משפחות שכולות פלסטיניות. קשה להאמין, ואולי זה שובר כמה מוסכמות שקריות בחברה שלנו, אבל גם שם הכאב זהה, והכמיהה לחיים שלווים ולשלום אינה שונה. תכלה שנה וקללותיה. (-) רוני הירשזון YNET
את שני בני שכלתי. את אמיר בפיגוע ליד בית-ליד, ב-22 בינואר 1995. אמיר ז"ל, טירון צנחנים שאבטח את הצומת, נפל כאשר מחבל מתאבד שני התקרב לקבוצת חיילים שעסקו בחילוץ ובמתן עזרה לפצועים ופוצץ את עצמו. יחד אתו נפלו 21 חיילים ואזרח. אלעד, אחיו הצעיר, היה אז בן 14. אלעד, כאחיו, רצה לשרת כחייל קרבי, אך אנו ההורים מנענו זאת. את שירותו עשה בגלי צה"ל. החייל הראשון שנפל במה שנקרא אינתיפאדת אל אקצה, ליד צומת נצרים ב 28 בספטמבר 2000, היה דוד בירי ז"ל, חברו הטוב של בני שהיה לו כאח. אלעד, שבע צער וכאב, ושם קץ לנפשו שלושה שבועות לאחר מכן. מהמקום בו אני עומד – תהום, דאבה וצער אין קץ – לא להשיא עצות רוצה אני, אלא רק לזעוק מרה את זעקתם של אלה ששילמו את המחיר ואת זעקתם המרה עוד יותר של אלה שעוד לא יודעים. ואותה אני שומע. איבדתי שני בנים, אך לא איבדתי את ראשי: אין פתרון צבאי לסכסוך. מי שלא מוכן לדבר היום עם האויב ידבר לאחר שנהרות של דם יזרמו פה, דם ישראלים ודם פלסטינים. התזה האווילית, לפיה מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח, תמצה את עצמה מהר מאוד. בסיס הסכסוך הוא טריטוריאלי, וככזה אפשר היה להשאירו ולפותרו. רבנים, פוליטיקאים וחסידי ארץ ישראל השלמה הפכוהו לסכסוך דתי-אתני, וסוחפים עם שלם לתהום. יש בין הים לירדן מקום לשתי מדינות, לשני עמים. אין רגב אדמה בחולות עזה וגבעות שכם ששווה לאבד חיים עבורו. אפשר להמשיך ולפגוע ולחסל טרוריסטים ופצצות מתקתקות. לעולם לא נחסל את הרצון של הפלסטינים לחירות, לחופש ולעצמאות. אני ועוד כ-140 משפחות שכולות משתייכים לחוג שנפגש עם משפחות שכולות פלסטיניות. קשה להאמין, ואולי זה שובר כמה מוסכמות שקריות בחברה שלנו, אבל גם שם הכאב זהה, והכמיהה לחיים שלווים ולשלום אינה שונה. תכלה שנה וקללותיה. (-) רוני הירשזון YNET