שלום אמיר ../images/Emo20.gif
קודם כל תנחומיי העמוקים על מותו של חברך. זה מאוד מאוד טרי ואני מציעה לך קודם להתרכז בעצמך ובתהליך עיבוד האבל שלך. כשאני קוראת הודעה כמו שלך, פתאום אני "מתפצלת" לשתי רויטליות. האחת היא נחמדה ודואגת שתגיד לך, תשמע בחור, תן לעצמך את הזמן, "תלמד" לחיות עם האובדן הטרי שלך, חברים זה מצרך נדיר בימנו, והחבר הכי טוב בעולם, לפעמים יכול להיות קרוב יותר אפילו מבן משפחה בדרגה ראשונה(מי כמוני יודעת כמה אני חבה לחברות ולחברים שלי, 'האחים והאחיות' החדשים שלי). רויטל השניה תגיד לך: "חכה חכה. זו רק ההתחלה." וסליחה אם אני נשמעת מזעזעת ולא פוליטיקלי קורקט. עברו "בסך הכל" שלושה ימים, תן לדברים לשקוע קצת בתוכך, אתה כותב על כאב וצער, ואני אומרת שהכאב והצער יחכו לך בפינות הכי חשוכות בנפש, ברגעים שהכי פחות תצפה להם. רויטל הלא פוליטיקלי קורקט תגיד לך שלנתב כעס לאפיקים חיובים זה אולי נשמע טוב, אבל במציאות זה יקח זמן, בטח לא עכשיו, אפילו לא כשתגמר השבעה. אמיר היקר, אני מציעה לך קודם כל לדאוג ולחשוב על עצמך, קודם כל תלמד לחיות עם האובדן, אם עובדת מותו של חברך הטוב ביותר. אט אט חוזרים לשגרה ואז אפשר להתחיל לדבר על ניתוב כעסים לאפיקים חיוביים. ניתובי רגשות בזמן כל כך מוקדם לא יהיה אפקטיבי. בכל מה שקשור לאובדן יש שלבים, את ה נמצא בתחילת השלב הראשון. בקשר למשרד התחבורה, אין לי מושג, כי לא הסברת מה קרה שם. אני מציעה שאולי תכתוב להם מכתב ואם זה ארוע חריג שקשור אליהם, אולי כדאי לשקול פניה לעיתונות(וכמובן שזה יעשה באישור ובידיעת משפחת חברך). אני מקווה שלא העמסתי עלייך יותר מידי, אבל משהו בי כאילו הכריח אותי לענות לך בפירוט. אתה מוזמן להמשיך לכתוב כאן, להתייעץ ולשתף. שלך, רויטל.
