מדליקה אמיתית1
New member
תחת עץ האילן
בצהרי יום קיץ ישבתי לנוח בצל אילן לרגלי הר הכרמל. האילן היה חרוב. סכך ענפיו עבת ובין העלים הקטנים, הדשנים והמבריקים, היו תלויים תרמילים כתרמילי שעועית קטנים, ירקים עדין, שעמדו להבשיל ולהשחיר אחרי ירחים מספר. מתוך הסתכלות באילן זכרתי את ראש השנה לאילנות בעיירתי, שהיה חל תמיד בעצם החורף. אבא האהוב הביא את פרי החרוב בתוך תיק של ניר גדול עם כמה מאחיו בני הארץ הקדושה: עם תאנים, תמרים וצימוקים, והוא הבכור הגדול מכולם וצורות שונות לו: ערך וישר כחטר של המלמד: כפוף כקצה הצפורן, דק ועקום ככעך או כקרן העז: גופו כחוש וראשו נפוח כמין צלוחית, ועוד כמה צורות נאות ומושכות את העין. נטלתי אחד מהם ופצעתיו בידי - בחרצן החלק והיבש הציף מתוכו כמו עין, ובצד העין נטף דבש כדמעה. שיני הילדותית נתקעה בו בתאוה ופי נתמלא מתיקות מקהה בחריפות את החך והחניכיים. אלא שהיו גם חרובים שהיתה בתוכם רמה והנסורת התפלה היתה המתהפכת בפה וגורמת לרקיקה ארוכה. אחר כך למדתי להבדיל בין חרוב בריא לחרוב מתולע: הכבד והקשה מלא דבש, הקל והמרכרך מלא רימה. וקמה בי תמונה נעימה אחרת של "חמישה=עשר" ביום צינה ושלג אכזרי, התינוקות - ואני בתוכם - רצים כשלוחי מצוה אל החנויות וקונים בפרוטות תיקים מתיקים שונים לקיים את המצווה המתוקה, בדרך חזרה אנו מראים זה לזה את זמרת הארץ שבידינו הקופאות וכל אחד מתפאר בשלו. מתוך התפארות אנו באים לכלל קנאה, ומתוך קנאה לתגרת ידיים. התיקים הקרעים ופרי הארץ החמה נופל לתוך השלג הקר. כדורי-שלג עפים על ימין ועל שמאל ופוגעים בצד ובכתף, באוזן ובעין. וכתום התגרה כל אחד מלקט את שלו ומנגבו בכנף בגדו מצדו השמאלי, היבש. עודני חושבת כך, זכרתי את ארץ ישראל מרחוק ושכחתי שאני יושבת בתוכה. הנה יושב על הספסל, לפני ביתנו, היהודי הירושלמי הסגי-נהור ומספר, כי בארץ ישראל אין החרובים אלא מאכל בהמה, מאכל עזים, וכדרך העורים הוא מסתכל ישר בעיניך ומספר ומצייר: הענפים תלויים למטה והעז עומדת על רגליה ונאחזת בידיה ותולשת בפניה את התרמילים התלויים ויורדים כציציות שחורות, וזקנו נע בשעת מעשה עם הענפים, הוי, ארץ ישראל, ארץ החלומות הטובים! מי יתנני כנף לעוף אליך!! לחיות בתוכך ולהתפרנס כעז זו בקב חרובים ! וליבי מתמלא פתאום כסופים מופלאים.... זה הסיפור שכתבתי לתחרות הסיפורים! תהנו!
בצהרי יום קיץ ישבתי לנוח בצל אילן לרגלי הר הכרמל. האילן היה חרוב. סכך ענפיו עבת ובין העלים הקטנים, הדשנים והמבריקים, היו תלויים תרמילים כתרמילי שעועית קטנים, ירקים עדין, שעמדו להבשיל ולהשחיר אחרי ירחים מספר. מתוך הסתכלות באילן זכרתי את ראש השנה לאילנות בעיירתי, שהיה חל תמיד בעצם החורף. אבא האהוב הביא את פרי החרוב בתוך תיק של ניר גדול עם כמה מאחיו בני הארץ הקדושה: עם תאנים, תמרים וצימוקים, והוא הבכור הגדול מכולם וצורות שונות לו: ערך וישר כחטר של המלמד: כפוף כקצה הצפורן, דק ועקום ככעך או כקרן העז: גופו כחוש וראשו נפוח כמין צלוחית, ועוד כמה צורות נאות ומושכות את העין. נטלתי אחד מהם ופצעתיו בידי - בחרצן החלק והיבש הציף מתוכו כמו עין, ובצד העין נטף דבש כדמעה. שיני הילדותית נתקעה בו בתאוה ופי נתמלא מתיקות מקהה בחריפות את החך והחניכיים. אלא שהיו גם חרובים שהיתה בתוכם רמה והנסורת התפלה היתה המתהפכת בפה וגורמת לרקיקה ארוכה. אחר כך למדתי להבדיל בין חרוב בריא לחרוב מתולע: הכבד והקשה מלא דבש, הקל והמרכרך מלא רימה. וקמה בי תמונה נעימה אחרת של "חמישה=עשר" ביום צינה ושלג אכזרי, התינוקות - ואני בתוכם - רצים כשלוחי מצוה אל החנויות וקונים בפרוטות תיקים מתיקים שונים לקיים את המצווה המתוקה, בדרך חזרה אנו מראים זה לזה את זמרת הארץ שבידינו הקופאות וכל אחד מתפאר בשלו. מתוך התפארות אנו באים לכלל קנאה, ומתוך קנאה לתגרת ידיים. התיקים הקרעים ופרי הארץ החמה נופל לתוך השלג הקר. כדורי-שלג עפים על ימין ועל שמאל ופוגעים בצד ובכתף, באוזן ובעין. וכתום התגרה כל אחד מלקט את שלו ומנגבו בכנף בגדו מצדו השמאלי, היבש. עודני חושבת כך, זכרתי את ארץ ישראל מרחוק ושכחתי שאני יושבת בתוכה. הנה יושב על הספסל, לפני ביתנו, היהודי הירושלמי הסגי-נהור ומספר, כי בארץ ישראל אין החרובים אלא מאכל בהמה, מאכל עזים, וכדרך העורים הוא מסתכל ישר בעיניך ומספר ומצייר: הענפים תלויים למטה והעז עומדת על רגליה ונאחזת בידיה ותולשת בפניה את התרמילים התלויים ויורדים כציציות שחורות, וזקנו נע בשעת מעשה עם הענפים, הוי, ארץ ישראל, ארץ החלומות הטובים! מי יתנני כנף לעוף אליך!! לחיות בתוכך ולהתפרנס כעז זו בקב חרובים ! וליבי מתמלא פתאום כסופים מופלאים.... זה הסיפור שכתבתי לתחרות הסיפורים! תהנו!
