תחרות בן אחים

[yulilior]

תחרות בן אחים

יש לי שני בנים בני 8 ו5 שכל הזמן מתחרים על הכל: מי הראשון שיגיע לאוטו, מי ראשון שיכנס לאמבטיה, מי ינצח ברכיבת אופניים..
באופן טבעי הגדול כל הזמן מנצח והקטן מיד מתחיל לבכות מתסכול . בהתחלה הוא מבקש מהגדול שיתן לו לנצח , הגדול מסרב ואז הקטן מבקש ממני "אמא, תגידי לאורי שיתן לי לנצח " וזה כמובן מלווה בבכי היסטרי.
אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות:
- ניסתי להסביר לקטן שזה לא נורא להפסיד וכשהוא יגדל הוא גם ינצח, ניסיתי להסביר שהוא נוסע עדיין עם גלגלי עזר ולכן הוא לא יכול לעקוף את הגדול שנוסע כבר בלי אבל זה לא עוזר והבכי לא נגמר ונמשך.
- ניסיתי לאסור על תחרויות. לא עובד.
- ניסיתי גם לבקש מהגדול שיתן לו לנצח מדי פעם. הוא עשה זאת כמה פעמם, הקטן היה מבסוט אבל ברור שהוא לא מתכוון לתת לו לנצח כל פעם ואז שוב יש לנו בכי הסטרי מהקטן.

עצות?

 

[pov2]

את חייבת להסביר להם וללמד אותם שאחים

צריכים להיות חברים ולא אויבים/תחרותיים זה לזה.
מי שלא יהיה חבר טוב לאח שלו- יקבל עונש.
.

 

[הפוך עם ראש כפול]

תגובה הזויה, בעיקר בהתחשב בכל היסטורית התגובות האחרות שלך כאן.
בתור מי שכל כך מתנגד למערכת החינוך וכל כך בעד הורות במשרה מלאה, נראה לי שלילדים שלך כבר עדיפה מערכת החינוך על פני סוג ההורות הזה.
הלאה חינוך, היידה עונש. תמיד עובד.

 

[pov2]

ענישה אינה מכות, למקרה שזה לא היה ברור

ענישה זה למשל ללכת לחדר או להחרים צעצוע או לא לקבל חברים.
ענישה היא אמצעי חלק מהכלים לחינוך, כשדיבורים לא עוזרים.
אם אצלך אין ענישה, אני מניח שגם אין גבולות וילדים כן צריכים גבולות.
מה שאני מתקשה להאמין, זה שאצלך אין ענישה כיוון שילדייך ממושמעים תמיד.

 

[הפוך עם ראש כפול]

ברור שהם ממושמעים תמיד. אני הרי אמא מושלמת אה, אופס. בעצם לא. הם הרי בגן ובבית הספר ואני מעזה לצאת מהעבודה ולחפש מימוש והגשמה גם מחוץ לבית.
אז בעצם אני לוקחת את דבריי בחזרה, אני ממש לא אמא מושלמת.

ולמרות זאת, ממרומי חוסר מושלמותי אני עדיין טוענת שהענשה היא לא הדרך ללמד אחים איך להתנהג זה עם זה.
וברור שלפעמים אין ברירה אלא להשתמש בעונשים, אבל אני עדיין טוענת שלסיטואציה הזו זה לא מתאים.

 

[kriz]

בהחלט מצב בעייתי

הייתי מנסה להסביר לקטן שאם הוא רוצה תחרות עם אח שלו הוא צריך להבין שהוא עלול להפסיד. להבהיר לו שאת לא בעד התחרויות האלה אבל אם זה מה שהוא רוצה והוא שוב יפסיד את לא מתכוונת להתערב. ואחרי זה, כשהקטן יפסיד ויתחיל לבכות, תגידי בצורה הכי חד משמעית שיש "אני אמרתי שאני לא מתערבת. החלטת לעשות תחרות והפסדת אתה יכול לבכות או לקבל את ההפסד. בחירה שלך" וזהו! לא להתעסק בזה יותר, גם אם הקטן ממשיך לבכות.
מאמינה (ומקווה) שאחרי כמה פעמים אסרטיביות כאלה, בלי יותר מדי התעסקויות, הקטן יבין שהבכי שלו לא מוביל לתשומת לב יתרה ממך ויפסיק עם זה...

 

[יעל נועם]

תחרותיות

אני מבינה אותך, קשה כאשר מערכת היחסים בין הילדים היא תחרותית, כי בתחרות יש מנצחים ומפסידים ואז יש שמחים ובוכים. כל הכבוד לילד הגדול שהסכים לתת לאחיו לנצח.

חשוב להפסיק את התחרותיות הזו. אני מצטרפת להמלצות של kriz, להודיע לילדים שאת לא מסכימה לתחרות ביניהם ושאת לא מתערבת והם צריכים לפתור את הבעיות לבד.

בנוסף וחשוב מאד - לבחון כיצד התחילו את התחרותיות הזו, מה בהתנהגות שלכם כהורים לימד אותם להתחרות. אולי השתמשתם בשיטה "מי יגיע ראשון ..." כדי לדרבן אותם לעשייה ולתזוזה? אולי אתם מדברים לדבר על "תחרויות" בעבודה, על מנצחים? אולי מדיבוריכם הילדים לומדים שחושב להיות תמיד ראשון? הילדים לומדים לא רק ממה שאומרים להם, הם לומדים (לעיתים אפילו יותר) ממה שהם רואים ושומעים.

ולנושא עונשים שעלה בהמשך - אני נגד עונשים, אך בעד "תוצאות שנובעות ממעשים או אי מעשים". התוצאות האלו חייבות להיות קשורות בצורה הגיונית למעשה או למחדל. במידה ואת אומרת לילדים שאת לא מסכימה שהם יתחרו ברכיבה על האופניים, את יכולה להוסיף "אם תתחרו, אני אקח את האופניים ולא תרכבו עליהם". וכמובן - לבצע! למחרת, אפשרי לתת להם את האופניים, להזכיר את מה שהיה יום קודם. סביר מאד להניח שהם כבר למדו, אם לא - אז להמשיך עם השיטה ולהגדיל את משך הזמן שאין אופניים.
בהצלחה.

 

[מרכז ליאה ארד]

תחרות בין אחים

לתחרות בין אחים יש גם סיבה וגם מסר. הסיבות יכולות להתחלק בגדול ל - 2: האחת היא דוגמה שהילדים ראו וחוו בבית, והשניה - מצוקה של הילד עצמו.
לגבי הדוגמא - ילדים לומדים אך ורק מדוגמא אישית של ההורים. מילים שלנו, ההורים, לא משפיעות בכלל, אלא אם הן ממש הולמות את מה שאנחנו עושים בפועל, את איך שאנחנו מתנהגים, מי שאנחנו. אני יודעת שזה קשה לקבל את זה שאתם בעצמכם דוגמה לתחרותיות, אבל שווה לבדוק זאת בכל זאת. זה יכול לבוא לידי ביטוי בכמה דרכים, חלקן ישירות - כלומר תחרותיות בין ההורים עצמם, וחלקן עקיפות - תחרותיות עם בני משפחה או חברים וקולגות אחרים, וסיפורים על זה בבית. לתחרותיות פנים רבות, בדקו קודם כל את עצמכם.
ובכל מקרה, הקשיבו למסר של הילד שלכם. מה הוא אומר לכם בכך שהוא כל הזמן עושה תחרויות?! אולי הוא מרגיש מקופח יחסית לילד הקטן? אולי מקומו מאויים במשפחה, מאז נולד אחיו (האיום הוא שלו בתוך עצמו, ולאו דווקא משהו אמיתי שאתם עושים). אולי קשה לו לקבל מכם תשומת לב בדרך אחרת? אולי הוא מרגיש בתוכו חלש? וכל אופציה אחרת שעולה בדעתכם. שבו יחד, קודם כל ההורים, והעלו אפשרויות בהקשר זה. ואם תרגישו שאפשר, שבו גם עם הילד, ודברו איתו על כך.
בהצלחה!