ההשגים שאני הרגשתי בתחרות היו
לדחוף את עצמי אל מעבר לגבולות שהיו לי לפני כן, להשתדל להוציא הכי טוב שיש מעצמי ומהסוס ימי התחרות עצמם הם קריעת תחת לא קטנה (הטיפול בסוסים, העזרה לכולם, השמירות, השינה בשטח, מחסור בארוחות מסודרות) וזה היה גם סוג של מבחן סיבולת ותשומת לב מירבית, סוג של להתמודד עם תנאי לחץ ותנאי שטח ולהוציא הכי טוב שיש (וגם להראות הכי טוב שיש...) וכל מי שמתחרה כאן ומצא את עצמו מחכה ב5 בבוקר ליד השירותים הסגורים שיפתחו, או מצה את עצמו יושב רועד מקור ב3 לפנות בוקר ומביט על סוסים קשורים בשורה וישנים בעמידה ומת לישון בעצמך, יודע על מה אני מדברת... אחרי זה כמובן שגדלתי והתפנקתי (והתארגנתי על סידורי לינה נורמליים) אבל התחרויות הראשונות שלנו היו בגשם, בחוץ, בשקי שינה וליד הסוסים שלא יברחו או חס וחלילה יקרה להם משהו (למרות שבלילה שבו באמת קרה משהו כולם נחרו ואף אחד חוץ ממני לא התעורר מהצעקות של עובר אורח תמים שצעק לנו לקום...) להתחרות- כן בהחלט ולמרות הכל, התחרויות זכורות לי כמקום של גיבוש, מקום של פגישת חברים ומכרים, מקום של לימוד (בצפיה, ברכיבה במקומות זרים ותחת לחץ), מקום של כיף וסיפוק גם מהימים עצמם. ההשגים בתחרות הם גם המקום של הגאווה (מעצם היותך מתחרה שזה לא מובן מאליו), המקום של היציאה מהשגרה (בגדים אחרים, צחצוח כל דבר אפשרי, רכיבה במקום זר עם סוסים זרים, דחיפת הסוס למכסימום שזה משהו שלא קורה בחיי היומיום אלא אך ורק במקצה), המקום של המחשבה והכיון בזמן האימון (כי מתכוננים למשהו, יש למה לצפות).