תחנה הבאה באר שבע
הנסיעות האלו לבאר שבע הורגות אותי. לעתים אני חושבת למה לעזאזל הייתי חייבת ללמוד באוניברסיטה הכי דרומית במדינה, במיוחד כשאני בכלל מעכו. טירוף. כל שבת בערב הנסיעה המתישה הזו עם כל הכבודה שאמא אורזת לי (נשמה). לשבת ברכבת שלוש שעות כמעט, לראות איך בכל תחנה הקרון מתרוקן עוד יותר וכל ברי המזל יכולים לרדת, לחלץ עצמותיהם, להגיע הבייתה ולהתפשט ולהתקלח כבר וללכת לישווון. אני לא מצליחה להרדם בתנועה. לא ברכבת, לא באוטובוסים, לא במוניות. הפרעה כזאת... גם הערב הרכבת התרוקנה לה מתחנה לתחנה. עם כל "נוסעים נכבדים, הרכבת תכנס מייד לתחנת..." שהמה הכרוז המעצבן עוד כמה אנשים ירדו. כבר קראתי את כל מוספי השבת והעיניים התעייפו. ישבתי עם האזניות ובהיתי בתקרה ומדי פעם ניסיתי לראות משהו בחלון אבל כל מה שיכולתי לבהות בו הוא פניי שהשתקפו בחשכה על הזגוגית המלוכלכת. ואז קלטתי אותו בהשתקפות על החלון. הוא ישב מעבר למעבר בצד שלי צמוד לחלון וחשב שהיות ואני מסתכלת בחלון איני רואה אותו. בחור צעיר עם ראש מגולח, זיפים ותיק צד לצידו מונח ברישול. מצמצתי כמה פעמים כדי להיות בטוחה שאני לא טועה כי בכל זאת ההשתקפות מעט מטושטשת אבל לא טעיתי. מדי פעם ידו צצה עולה ויורדת מאחורי התיק שהסתיר את רוב חלק גופו התחתון. הוא הציץ בי בחצי עין וידו השמאלית עלתה וירדה בקצב. שיניתי את תנוחתי והזזתי את ראשי מעט אחורה על מנת להיות מסוגלת לראות את השתקפות חלק גדול יותר של גופו ואכן, מדי פעם יכולתי לזהות את קצה הזין שלו מציץ מאחורי התיק, אדום ונעלם מדי פעם בכף ידו. בהתחלה נבהלתי. יושב פה גבר, מביט בי בקצה העין כשחושב שאיני רואה אותו ומאונן עליי.הרפלקס הראשוני שלי היה לקום ולהזעיק את המאבטח או הסדרן שמסתובבים ברכבת, ודווקא כשצריך אותם לא מופיעים. אבל לאחר שקצת עבר זמן ואף אחד מעובדי הרכבת לא צץ וממילא קפאתי על מקומי כי חששתי מתגובתו אם אקום פתאום התחלתי לחוש טעם מתכתי מוכר בפי. הטעם של החרמנות כשהיא מתחילה. ממש מתחילה. איכשהו לא יכולתי להזיז מבטי מהשתקפותו וגיליתי שיש חמימות לחה בין רגליי. המחשבה שהוא מגורה ממני ומוכן להסתכן כל כך רק משום שהוא לא יכול לעמוד בכמה אני מושכת אותו החמיאה לי במובן מסויים והפסקתי להיות מפוחדת משום מה. אין לי מושג איך בסיטואציה הזו נעלם לי הפחד אבל משהו בו לא היה מפחיד אלא בין מגרה למחמיא למעורר רחמים. כן. משהו באופן שבו ניסה להתמסר לתשוקתו אליי (!!!) בלי להתפש, במהירות, בחיפזון, בחשש גרם לי לחבב אותו פתאום. אמנם היינו לבד בקרון אבל מדי פעם מישהו עבר והוא מיד הפסיק את מעשיו והזיז את התיק שלצידו שיכסה על מבושיו. כל פעם כזו לקחה מספר שניות ולאחר שהיה בטוח שאף אחד לא מגיע המשיך במעשיו. כשקיבלתי אומץ התחלתי להניע ראשי קצת מכיוון השמשה. לא הבטתי בו ישירות עדיין אבל ניסיתי לראות את מעשיו בקצה העין. מצחיק. הוא מביט בי בקצה העין ואני מביטה בו בקצה העין בעצמי. כל פעם כזו הוא הפסיק לזוז אבל אחרי שנייה או שתיים כשחשב שאני לא מביטה בו המשיך לשפשף לעצמו את הזין שהיה כבר כמעט בצבע ארגמני סגלגל מרוב כל הדם שהתרכז בו. וכך אחרי זמן מה הנעתי שוב מבטי אליו והבטתי בו ישירות. הוא היה צעיר ממני. אולי חייל. אולי מיד אחרי שחרור. גבוה ומוצק. מדי פעם נשך שפתיו והעוויות קצרות ניטחו מפניו כשתחושותיו הלכו וגברו. גם אני נשכתי שפתיי. הכוס שלי בער אבל לי לא היה אומץ לנגוע בעצמי. את זה אעשה כשאגיע למעונות. ואז הוא הזיז ראשו וקלט שאני מביטה בו ישירות. עיניו נפערו כשתי צלחות, פיו נפתח וכולו קפא בחרדה. חייכתי אליו קלות. הנעתי מבטי בין פניו למבושיו שאיבדו זקפתם מיד. לאחר שניות הוא הבין שלא יבולע לו והמשיך כשהוא מביט בי ישירות ואני בו. בפניו. באבר הנפוח שהלך וגדל בכף ידו. חייכתי אליו ופי מלא רוק, בין רגליי בריכה מדגדגת, ואני נושמת כבד. לאחר דקה גבו התקשת, פניו התעוותו וראיתי נוזל לבן ודביק פורץ מכיפת הזין שלו ומכסה את כף ידו. חשבתי שאני מתעלפת. הסטתי מבטי חזרה לחלון שלא יראה כמה אני בוערת מחרמנות וגם רציתי להניח לו להרגע ממעשיו ברגע הרגיש והמאד פרטי של "אחרי האורגזמה". הבטתי בו שוב דרך הזגוגית וראיתי אותו סוכר מכנסיו. מנגב ידיו בטישיו שהוציא מהתיק, קם מעט נבוך ועוזב את הקרון.
הנסיעות האלו לבאר שבע הורגות אותי. לעתים אני חושבת למה לעזאזל הייתי חייבת ללמוד באוניברסיטה הכי דרומית במדינה, במיוחד כשאני בכלל מעכו. טירוף. כל שבת בערב הנסיעה המתישה הזו עם כל הכבודה שאמא אורזת לי (נשמה). לשבת ברכבת שלוש שעות כמעט, לראות איך בכל תחנה הקרון מתרוקן עוד יותר וכל ברי המזל יכולים לרדת, לחלץ עצמותיהם, להגיע הבייתה ולהתפשט ולהתקלח כבר וללכת לישווון. אני לא מצליחה להרדם בתנועה. לא ברכבת, לא באוטובוסים, לא במוניות. הפרעה כזאת... גם הערב הרכבת התרוקנה לה מתחנה לתחנה. עם כל "נוסעים נכבדים, הרכבת תכנס מייד לתחנת..." שהמה הכרוז המעצבן עוד כמה אנשים ירדו. כבר קראתי את כל מוספי השבת והעיניים התעייפו. ישבתי עם האזניות ובהיתי בתקרה ומדי פעם ניסיתי לראות משהו בחלון אבל כל מה שיכולתי לבהות בו הוא פניי שהשתקפו בחשכה על הזגוגית המלוכלכת. ואז קלטתי אותו בהשתקפות על החלון. הוא ישב מעבר למעבר בצד שלי צמוד לחלון וחשב שהיות ואני מסתכלת בחלון איני רואה אותו. בחור צעיר עם ראש מגולח, זיפים ותיק צד לצידו מונח ברישול. מצמצתי כמה פעמים כדי להיות בטוחה שאני לא טועה כי בכל זאת ההשתקפות מעט מטושטשת אבל לא טעיתי. מדי פעם ידו צצה עולה ויורדת מאחורי התיק שהסתיר את רוב חלק גופו התחתון. הוא הציץ בי בחצי עין וידו השמאלית עלתה וירדה בקצב. שיניתי את תנוחתי והזזתי את ראשי מעט אחורה על מנת להיות מסוגלת לראות את השתקפות חלק גדול יותר של גופו ואכן, מדי פעם יכולתי לזהות את קצה הזין שלו מציץ מאחורי התיק, אדום ונעלם מדי פעם בכף ידו. בהתחלה נבהלתי. יושב פה גבר, מביט בי בקצה העין כשחושב שאיני רואה אותו ומאונן עליי.הרפלקס הראשוני שלי היה לקום ולהזעיק את המאבטח או הסדרן שמסתובבים ברכבת, ודווקא כשצריך אותם לא מופיעים. אבל לאחר שקצת עבר זמן ואף אחד מעובדי הרכבת לא צץ וממילא קפאתי על מקומי כי חששתי מתגובתו אם אקום פתאום התחלתי לחוש טעם מתכתי מוכר בפי. הטעם של החרמנות כשהיא מתחילה. ממש מתחילה. איכשהו לא יכולתי להזיז מבטי מהשתקפותו וגיליתי שיש חמימות לחה בין רגליי. המחשבה שהוא מגורה ממני ומוכן להסתכן כל כך רק משום שהוא לא יכול לעמוד בכמה אני מושכת אותו החמיאה לי במובן מסויים והפסקתי להיות מפוחדת משום מה. אין לי מושג איך בסיטואציה הזו נעלם לי הפחד אבל משהו בו לא היה מפחיד אלא בין מגרה למחמיא למעורר רחמים. כן. משהו באופן שבו ניסה להתמסר לתשוקתו אליי (!!!) בלי להתפש, במהירות, בחיפזון, בחשש גרם לי לחבב אותו פתאום. אמנם היינו לבד בקרון אבל מדי פעם מישהו עבר והוא מיד הפסיק את מעשיו והזיז את התיק שלצידו שיכסה על מבושיו. כל פעם כזו לקחה מספר שניות ולאחר שהיה בטוח שאף אחד לא מגיע המשיך במעשיו. כשקיבלתי אומץ התחלתי להניע ראשי קצת מכיוון השמשה. לא הבטתי בו ישירות עדיין אבל ניסיתי לראות את מעשיו בקצה העין. מצחיק. הוא מביט בי בקצה העין ואני מביטה בו בקצה העין בעצמי. כל פעם כזו הוא הפסיק לזוז אבל אחרי שנייה או שתיים כשחשב שאני לא מביטה בו המשיך לשפשף לעצמו את הזין שהיה כבר כמעט בצבע ארגמני סגלגל מרוב כל הדם שהתרכז בו. וכך אחרי זמן מה הנעתי שוב מבטי אליו והבטתי בו ישירות. הוא היה צעיר ממני. אולי חייל. אולי מיד אחרי שחרור. גבוה ומוצק. מדי פעם נשך שפתיו והעוויות קצרות ניטחו מפניו כשתחושותיו הלכו וגברו. גם אני נשכתי שפתיי. הכוס שלי בער אבל לי לא היה אומץ לנגוע בעצמי. את זה אעשה כשאגיע למעונות. ואז הוא הזיז ראשו וקלט שאני מביטה בו ישירות. עיניו נפערו כשתי צלחות, פיו נפתח וכולו קפא בחרדה. חייכתי אליו קלות. הנעתי מבטי בין פניו למבושיו שאיבדו זקפתם מיד. לאחר שניות הוא הבין שלא יבולע לו והמשיך כשהוא מביט בי ישירות ואני בו. בפניו. באבר הנפוח שהלך וגדל בכף ידו. חייכתי אליו ופי מלא רוק, בין רגליי בריכה מדגדגת, ואני נושמת כבד. לאחר דקה גבו התקשת, פניו התעוותו וראיתי נוזל לבן ודביק פורץ מכיפת הזין שלו ומכסה את כף ידו. חשבתי שאני מתעלפת. הסטתי מבטי חזרה לחלון שלא יראה כמה אני בוערת מחרמנות וגם רציתי להניח לו להרגע ממעשיו ברגע הרגיש והמאד פרטי של "אחרי האורגזמה". הבטתי בו שוב דרך הזגוגית וראיתי אותו סוכר מכנסיו. מנגב ידיו בטישיו שהוציא מהתיק, קם מעט נבוך ועוזב את הקרון.