תחילת המסע, חלק 1
אני חדשה בפורום, אבל כדי לא להלאות אותכם בפרטים משעממים, אני אזרוק אותכם ישר למים. הכוונה הכללית היא לשתף אותכם בחוויות שעוברות עלי, בעיקר כדי לקבל את תגובות ה-"גם אני ככה!" וגם כדי להפיג קצת את השגרה בעבודה, ולשתף אנשים. למה דווקא עכשיו? כי לפני חודשיים הגעתי למסקנה שלמרות שאני יודעת כבר כמה שנים שכנראה שיש לי ADD, זה הזמן להתחיל לטפל בזה לפני שאני הורסת את מערכת היחסים הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם, רק בגלל שאני לא מסוגלת לא לצעוק עליו, סתם בלי סיבה, או לצעוק יותר מדי עם סיבה קטנה, וכנראה בגלל הרבה דברים אחרים (ראה ערך - עבודה חמישית תוך בערך 9 חודשים). הגיע הזמן לקחת את עצמי לידיים (אתם יודעים, אחרת אני לא אגיע לכלום בחיים! רגע, אני ממילא לא אגיע לכלום בחיים...אז כדי להמנע מהמחשבות האלה בדיוק). כתבתי מכתב למישהי שהכרתי בפורום (אמנם אחר...) שהיא אדם מבוגר שעבר את החוויות שעברתי, אבל התמודד איתן בהצלחה, בית, משפחה, ילדים, עבודה...היא שלחה לי את מספר הטלפון שלה ואמרה - תתקשרי. נדבר. עבר מאז כמעט חודש. למה לא התקשרתי? כי אני לא מתקשרת לאף אחד כמעט, חוץ מאנשים חדשים שרק הכרתי והם עדיין בשלב שהם מעניינים אותי, לפעמים לחברים ותיקים (שלא תטעו, שאותם אני מאוד אוהבת), כשכבר מגיע השלב שאני יודעת שאם אני לא אתקשר - אותו אדם לא ירצה לדבר איתי יותר, וחבל. אתמול בערב קניתי לעצמי שני ספרים על ADD, כמובן שהקניה הייתה בצורה האופיינית לי. אני צריכה את זה עכשיו. ע-כ-ש-י-ו! עוברים ליד קניון איילון בדרך הביתה אחרי ארוחת ערב טובה בחוץ (לאכול בבית זה משעמם... צריך גיוון), השעה 21:50. א:"תעצור! תעצור! תפנה ימינה!" ע:"מה? אהה... פיספסתי את הפניה, טוב נו, אפשר להכנס מהכניסה הבאה, מה קרה?" א:"אני רוצה סטימצקי!" ע:"טוב, יש לנו תלושים אליהם בבית, מחר נעבור" א:"לא... נקנה משהו אחר עם התלושים... אני רוצה עכשיו" ע:"הם סוגרים עוד 8 דקות, ואת יודעת שלוקח מלא זמן לחנות פה" א:"*פרצוף אומלל* נו, יש עוד 10 דקות, זה המון זמן, לא לוקח כל כך הרבה לחנות" ע:"*בייאוש* טוב, בואי" מחפש חניה. ע:"רוצה שאני אוריד אותך ליד הסטימצקי, ואחפש חניה?" א:"לא רוצה לבד! בוא איתי..." נכנסים לסטימצקי, *קול בכריזה*:"גבירותי ורבותי, אנחנו סוגרים, אנא גשו לקופות. איירין בהיסטריה סורקת את מדף הפסיכולוגיה, ושולפת ספר על ADD, אמנם לא הספר שהיא תכננה לקנות ,אבל זה ספר אחר שהיא שמעה עליו. ע':"זה הספר שרצית? אמרת לי שם אחר...". אני מסבירה לו שגם זה ספר ששמעתי עליו, חוצמזה, אני רוצה גם כזה. בסופו של דבר המוכרת בקופה גם מצאה לי את הספר המקורי שרציתי. זה לא העניין...=) מגיעים הביתה, ל-ע' כבר ברור שאת הסדרה שתכננו לראות בטלוויזיה אותו כבר כבר לא נראה ("רק 5 דקות... קצת... הייתי קוראת קצת באוטו אבל היה חשוך!"). אחרי חצי שעה אני נשברת לאור הפרצופים האומללים מכיוון בן הזוג והולכים לטלוויזיה. 10 דקות אח"כ הוא מעיר אותי ולוקח אותי למיטה לישון. המשך יבוא...
אני חדשה בפורום, אבל כדי לא להלאות אותכם בפרטים משעממים, אני אזרוק אותכם ישר למים. הכוונה הכללית היא לשתף אותכם בחוויות שעוברות עלי, בעיקר כדי לקבל את תגובות ה-"גם אני ככה!" וגם כדי להפיג קצת את השגרה בעבודה, ולשתף אנשים. למה דווקא עכשיו? כי לפני חודשיים הגעתי למסקנה שלמרות שאני יודעת כבר כמה שנים שכנראה שיש לי ADD, זה הזמן להתחיל לטפל בזה לפני שאני הורסת את מערכת היחסים הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם, רק בגלל שאני לא מסוגלת לא לצעוק עליו, סתם בלי סיבה, או לצעוק יותר מדי עם סיבה קטנה, וכנראה בגלל הרבה דברים אחרים (ראה ערך - עבודה חמישית תוך בערך 9 חודשים). הגיע הזמן לקחת את עצמי לידיים (אתם יודעים, אחרת אני לא אגיע לכלום בחיים! רגע, אני ממילא לא אגיע לכלום בחיים...אז כדי להמנע מהמחשבות האלה בדיוק). כתבתי מכתב למישהי שהכרתי בפורום (אמנם אחר...) שהיא אדם מבוגר שעבר את החוויות שעברתי, אבל התמודד איתן בהצלחה, בית, משפחה, ילדים, עבודה...היא שלחה לי את מספר הטלפון שלה ואמרה - תתקשרי. נדבר. עבר מאז כמעט חודש. למה לא התקשרתי? כי אני לא מתקשרת לאף אחד כמעט, חוץ מאנשים חדשים שרק הכרתי והם עדיין בשלב שהם מעניינים אותי, לפעמים לחברים ותיקים (שלא תטעו, שאותם אני מאוד אוהבת), כשכבר מגיע השלב שאני יודעת שאם אני לא אתקשר - אותו אדם לא ירצה לדבר איתי יותר, וחבל. אתמול בערב קניתי לעצמי שני ספרים על ADD, כמובן שהקניה הייתה בצורה האופיינית לי. אני צריכה את זה עכשיו. ע-כ-ש-י-ו! עוברים ליד קניון איילון בדרך הביתה אחרי ארוחת ערב טובה בחוץ (לאכול בבית זה משעמם... צריך גיוון), השעה 21:50. א:"תעצור! תעצור! תפנה ימינה!" ע:"מה? אהה... פיספסתי את הפניה, טוב נו, אפשר להכנס מהכניסה הבאה, מה קרה?" א:"אני רוצה סטימצקי!" ע:"טוב, יש לנו תלושים אליהם בבית, מחר נעבור" א:"לא... נקנה משהו אחר עם התלושים... אני רוצה עכשיו" ע:"הם סוגרים עוד 8 דקות, ואת יודעת שלוקח מלא זמן לחנות פה" א:"*פרצוף אומלל* נו, יש עוד 10 דקות, זה המון זמן, לא לוקח כל כך הרבה לחנות" ע:"*בייאוש* טוב, בואי" מחפש חניה. ע:"רוצה שאני אוריד אותך ליד הסטימצקי, ואחפש חניה?" א:"לא רוצה לבד! בוא איתי..." נכנסים לסטימצקי, *קול בכריזה*:"גבירותי ורבותי, אנחנו סוגרים, אנא גשו לקופות. איירין בהיסטריה סורקת את מדף הפסיכולוגיה, ושולפת ספר על ADD, אמנם לא הספר שהיא תכננה לקנות ,אבל זה ספר אחר שהיא שמעה עליו. ע':"זה הספר שרצית? אמרת לי שם אחר...". אני מסבירה לו שגם זה ספר ששמעתי עליו, חוצמזה, אני רוצה גם כזה. בסופו של דבר המוכרת בקופה גם מצאה לי את הספר המקורי שרציתי. זה לא העניין...=) מגיעים הביתה, ל-ע' כבר ברור שאת הסדרה שתכננו לראות בטלוויזיה אותו כבר כבר לא נראה ("רק 5 דקות... קצת... הייתי קוראת קצת באוטו אבל היה חשוך!"). אחרי חצי שעה אני נשברת לאור הפרצופים האומללים מכיוון בן הזוג והולכים לטלוויזיה. 10 דקות אח"כ הוא מעיר אותי ולוקח אותי למיטה לישון. המשך יבוא...
