תחושות......
היי...(זוכרים?) יש ימים שאני כ"כ בטוחה בעצמי ובהחלטתי, ואני אומרת לעצמי באמת, הגיע הזמן לחשוב על עצמי ורק על עצמי, וללכת עם הקו שהתחלתי בו-גרושין, ויש ימים שכשאני נכנסת למיטה בלילה, למיטה הקרה, לבד...(כי אנחנו למעלה משנה ישנים בחדרים נפרדים) אני אומרת לעצמי, אני טועה? לתת עוד קצת? אולי הדברים כן ישתנו?! בימים שיש מריבות, ויכוחים, צעקות , בכי פגיעות והעלבות אני מרגישה כה שלימה כה בטוחה שזהוא אני צריכה לסיים את הנשואים של ה-9 שנים האלו את השנים של חוסר תקשורת או של תקשורת הרסנית, את השנים המרובים בהעלבות ובחוסר הערכה ופרגון, המרובים במריבות ואי הבנות אין סופיות ולתת לעצמי סיכוי למשהוא טוב יותר. אבל יש ימים בעיקר הימים שאנחנו לא מדברים , או שמדברים על דברים טכניים ועל דברים לא אישיים ימים שאין בהם "מלחמות" ומריבות ועקיצות (לא הרבה ימים...) ימים שאנחנו מצליחים לצחוק ולקיים שיחות רגיעות,שאני מרגישה לא בטוחה..... שבוע שעבר נסענו עם שתי בנותינו לטיול בירושלים והיה יום מקסים! ממש טיילנו, צחקנו, אכלנו וככה הסתכלתי מהצד וראיתי ממש "משפחה" והיה ממש כיייף לבנות ולי וזה גורם לי להרגיש רע, כי אני עם ההחלטה שלי בעצם קורעת לבנות את "המשפחה".....לא יהיו ימים של אבא אמא וילדות, לא יהיו טיולים משותפים ... כשאני שוכבת עם עצמי ומוציאה את הבנות מהתמונה, אין בי אפילו שבריר של שניה של היסוס, כי אני לא אוהבת אותו, אין לי משיכה אליו, אני לא מתקשרת איתו, אני לא משתפת אותו ממש אין לי איתו כלום....אבל כשהבנות נכנסות לתמונה ואני רק מדמיינת את התתמודדות שלהן עם המצב , ושלי איתן וכו יש בי פחדים והרבה! בעוד חדש זה נגמר, לפני כחדש הוא ביקש צאנס נוסף...ואחרון...שהסכמתי שיהיה מלווה בעו"ד אז חתמנו על הסכם גרושים וכו...שהסתכם זיה יהיה תקף אחרי נסיון של חודשיים..עברנו מחצית מהדרך בלי שינוי ממשי, אני מתפללת שבעוד חדש שכנסיים את תקופת הנסיון ..יהיה פיצוץ ביננו כדי שאגיש טוב עם עצמי...לעזוב ... אני כ"כ לא אני, איבדתי את השמחת חיים (שיש בי בד"כ בכמויות!), אני דומעת ואני מהססת ואני ..פשוט לא אני, מקווה להגיע לסוף הדרך עם כמה שפחות לבטים ועם שלימות ותחושת אמת פנימית מי יתן..........
היי...(זוכרים?) יש ימים שאני כ"כ בטוחה בעצמי ובהחלטתי, ואני אומרת לעצמי באמת, הגיע הזמן לחשוב על עצמי ורק על עצמי, וללכת עם הקו שהתחלתי בו-גרושין, ויש ימים שכשאני נכנסת למיטה בלילה, למיטה הקרה, לבד...(כי אנחנו למעלה משנה ישנים בחדרים נפרדים) אני אומרת לעצמי, אני טועה? לתת עוד קצת? אולי הדברים כן ישתנו?! בימים שיש מריבות, ויכוחים, צעקות , בכי פגיעות והעלבות אני מרגישה כה שלימה כה בטוחה שזהוא אני צריכה לסיים את הנשואים של ה-9 שנים האלו את השנים של חוסר תקשורת או של תקשורת הרסנית, את השנים המרובים בהעלבות ובחוסר הערכה ופרגון, המרובים במריבות ואי הבנות אין סופיות ולתת לעצמי סיכוי למשהוא טוב יותר. אבל יש ימים בעיקר הימים שאנחנו לא מדברים , או שמדברים על דברים טכניים ועל דברים לא אישיים ימים שאין בהם "מלחמות" ומריבות ועקיצות (לא הרבה ימים...) ימים שאנחנו מצליחים לצחוק ולקיים שיחות רגיעות,שאני מרגישה לא בטוחה..... שבוע שעבר נסענו עם שתי בנותינו לטיול בירושלים והיה יום מקסים! ממש טיילנו, צחקנו, אכלנו וככה הסתכלתי מהצד וראיתי ממש "משפחה" והיה ממש כיייף לבנות ולי וזה גורם לי להרגיש רע, כי אני עם ההחלטה שלי בעצם קורעת לבנות את "המשפחה".....לא יהיו ימים של אבא אמא וילדות, לא יהיו טיולים משותפים ... כשאני שוכבת עם עצמי ומוציאה את הבנות מהתמונה, אין בי אפילו שבריר של שניה של היסוס, כי אני לא אוהבת אותו, אין לי משיכה אליו, אני לא מתקשרת איתו, אני לא משתפת אותו ממש אין לי איתו כלום....אבל כשהבנות נכנסות לתמונה ואני רק מדמיינת את התתמודדות שלהן עם המצב , ושלי איתן וכו יש בי פחדים והרבה! בעוד חדש זה נגמר, לפני כחדש הוא ביקש צאנס נוסף...ואחרון...שהסכמתי שיהיה מלווה בעו"ד אז חתמנו על הסכם גרושים וכו...שהסתכם זיה יהיה תקף אחרי נסיון של חודשיים..עברנו מחצית מהדרך בלי שינוי ממשי, אני מתפללת שבעוד חדש שכנסיים את תקופת הנסיון ..יהיה פיצוץ ביננו כדי שאגיש טוב עם עצמי...לעזוב ... אני כ"כ לא אני, איבדתי את השמחת חיים (שיש בי בד"כ בכמויות!), אני דומעת ואני מהססת ואני ..פשוט לא אני, מקווה להגיע לסוף הדרך עם כמה שפחות לבטים ועם שלימות ותחושת אמת פנימית מי יתן..........