תחושה של דיכאון
נמאס לי להיות לבד. אני רוצה חברה. מישהי לחלוק איתה את החיים שלי.מישהי לדבר איתה. אולי זה רק חלל שאני רוצה למלות בו את החיים שלי. אולי הבעיה שלי היא בכלל שזה משהו אנוכי לחלוטין. כלומר לא להיות עם מישהי כי "איזה כיפית היא", אלא כי זה ממלא את הזמן. זה לא שאין לי מה לעשות. אני לומד וזה ממלא לי את היום. כלומר רק את היום. בלילה אני לבד. אין לי עם מי לדבר בסוף היום. עם מי לחלוק את המחשבות שלי. זה גורם לי לפנות לכיוונים לא מועילים - חברות לשעבר: קשרים שלא החזיקו והתפרקו מכל מיני סיבות. אני בקשר של חברות איתן אבל זה לא משהו שממש מספק אותי. בעבר, מעט מאוד הייתי לבד. תמיד היתה לי חברה. עכשיו כבר חצי שנה (קצת יותר) אני לבד. אף פעם לא הבנתי כמה זה חשוב לי. כמה חשוב קשר שכזה עם בחורה. זה רע - זה עושה אותי נואש. נואש לקשר זה רע: קודם כל אני עוד אמצא את עצמי מתפשר ומפחד מפרידות. חוץ מזה אולי כדאי לי לנתק את התלות הזאת. היכולת להיות לבד היא משהו שאולי כדאי שאני אתרגל אליו. כל בחורה שפגשתי בזמן האחרון שנראתה לי כאופציה, הייתה לא מעוניינת או לא פנויה. דרך הגורל אולי?? אולי מדובר בדרכו של האלוהים (או לא יודע מה - לא משנה איך תקראו לזה) לאותת לי שכדאי לי קצת להיות לבד. האם זה בעצם "חכה, עצור. תכיר את עצמך. תשלים עם עצמך. תהיה לבד"? אני לא יודע. הפסקתי לחפש. כלומר אני מחפש בטבעיות כל הזמן. כל בחורה שאני פוגש היא פוטנציאל ואני חושב עליה. אני חושב "אולי זו הבחורה שאני אהיה איתה?".איפה הבחורה הזאת (שאני אהיה איתה) עכשיו? מה היא עושה? עם מי היא? איך אני אכיר אותה? איך אני אזהה אותה?!? (אתם מכירים את הפרסומות החדשה של בזק? משהו בסגנון הזה...) זה לא נכון לומר שבאמת הפסקתי לחפש. נרשמתי לשירות היכרויות אלקטרוני, ואני בודק באופן קפדני אם השאירו לי הודעות. ממש בפאנטיות. גם הבחורות שיש שם: אותן בחורות, אותן נשים. ראיתי אותן כבר כמה פעמים ולא העזתי להתחיל איתן. כלומר אני מצד אחד משתוקק לקשר ומצד שני אני לא מעיז להתחיל עם בחורות. זה זר לי העניין הזה של להתחיל עם בחורות. "זה לא הסגנון שלי" אני אומר לעצמי. "אין לי סיכוי להכיר מישהי נורמלית דרך האינטרנט, הכי טוב לפגוש מישהי באופן אישי". אני פשוט עובד על עצמי. בעצם אני פסיבי לחלוטין. אומלל אבל לא מעיז לעשות משהו כדי לשנות את זה.תקוע במקום מסויים ולא משנה את זה. אני כל הזמן מחכה שמשהו יקרה, אבל לא בטוח מה בכלל יכול לקרות. אני מחכה כמו איזה גולה, שמישהי תעבור בסערה במסלול החיים שלי, תתנגש בי ותסיט אותי מהמסלול הזה של חיים לבד. מה קורה איתי? איך אני יוצא מהמצב הזה? את התשובות אני יודע כך נראה לי. אני רק "מסרב" ליישם אותן. זה מזכיר לי בדיחה על פרסי שמתפלל חזק חזק לאלוהים שייתן לו לזכות בלוטו, והוא לא זוכה. אז אחד המלאכים שואל את אלוהים למה הוא לא נותן לו לזכות בלוטו אז אלוהים עונה "אין בעיה, רק שימלא טופס!". ככה אני. אני כרגע במקום ששום דבר לא יכול לקרות ממנו, ורק אם אני אצא ל"זרם" אז יש סיכוי שיקרה משהו. מה שקוראים באנגלית NO PAIN NO GAIN. מה יהיה???? נחיה ונראה.... זהו.
נמאס לי להיות לבד. אני רוצה חברה. מישהי לחלוק איתה את החיים שלי.מישהי לדבר איתה. אולי זה רק חלל שאני רוצה למלות בו את החיים שלי. אולי הבעיה שלי היא בכלל שזה משהו אנוכי לחלוטין. כלומר לא להיות עם מישהי כי "איזה כיפית היא", אלא כי זה ממלא את הזמן. זה לא שאין לי מה לעשות. אני לומד וזה ממלא לי את היום. כלומר רק את היום. בלילה אני לבד. אין לי עם מי לדבר בסוף היום. עם מי לחלוק את המחשבות שלי. זה גורם לי לפנות לכיוונים לא מועילים - חברות לשעבר: קשרים שלא החזיקו והתפרקו מכל מיני סיבות. אני בקשר של חברות איתן אבל זה לא משהו שממש מספק אותי. בעבר, מעט מאוד הייתי לבד. תמיד היתה לי חברה. עכשיו כבר חצי שנה (קצת יותר) אני לבד. אף פעם לא הבנתי כמה זה חשוב לי. כמה חשוב קשר שכזה עם בחורה. זה רע - זה עושה אותי נואש. נואש לקשר זה רע: קודם כל אני עוד אמצא את עצמי מתפשר ומפחד מפרידות. חוץ מזה אולי כדאי לי לנתק את התלות הזאת. היכולת להיות לבד היא משהו שאולי כדאי שאני אתרגל אליו. כל בחורה שפגשתי בזמן האחרון שנראתה לי כאופציה, הייתה לא מעוניינת או לא פנויה. דרך הגורל אולי?? אולי מדובר בדרכו של האלוהים (או לא יודע מה - לא משנה איך תקראו לזה) לאותת לי שכדאי לי קצת להיות לבד. האם זה בעצם "חכה, עצור. תכיר את עצמך. תשלים עם עצמך. תהיה לבד"? אני לא יודע. הפסקתי לחפש. כלומר אני מחפש בטבעיות כל הזמן. כל בחורה שאני פוגש היא פוטנציאל ואני חושב עליה. אני חושב "אולי זו הבחורה שאני אהיה איתה?".איפה הבחורה הזאת (שאני אהיה איתה) עכשיו? מה היא עושה? עם מי היא? איך אני אכיר אותה? איך אני אזהה אותה?!? (אתם מכירים את הפרסומות החדשה של בזק? משהו בסגנון הזה...) זה לא נכון לומר שבאמת הפסקתי לחפש. נרשמתי לשירות היכרויות אלקטרוני, ואני בודק באופן קפדני אם השאירו לי הודעות. ממש בפאנטיות. גם הבחורות שיש שם: אותן בחורות, אותן נשים. ראיתי אותן כבר כמה פעמים ולא העזתי להתחיל איתן. כלומר אני מצד אחד משתוקק לקשר ומצד שני אני לא מעיז להתחיל עם בחורות. זה זר לי העניין הזה של להתחיל עם בחורות. "זה לא הסגנון שלי" אני אומר לעצמי. "אין לי סיכוי להכיר מישהי נורמלית דרך האינטרנט, הכי טוב לפגוש מישהי באופן אישי". אני פשוט עובד על עצמי. בעצם אני פסיבי לחלוטין. אומלל אבל לא מעיז לעשות משהו כדי לשנות את זה.תקוע במקום מסויים ולא משנה את זה. אני כל הזמן מחכה שמשהו יקרה, אבל לא בטוח מה בכלל יכול לקרות. אני מחכה כמו איזה גולה, שמישהי תעבור בסערה במסלול החיים שלי, תתנגש בי ותסיט אותי מהמסלול הזה של חיים לבד. מה קורה איתי? איך אני יוצא מהמצב הזה? את התשובות אני יודע כך נראה לי. אני רק "מסרב" ליישם אותן. זה מזכיר לי בדיחה על פרסי שמתפלל חזק חזק לאלוהים שייתן לו לזכות בלוטו, והוא לא זוכה. אז אחד המלאכים שואל את אלוהים למה הוא לא נותן לו לזכות בלוטו אז אלוהים עונה "אין בעיה, רק שימלא טופס!". ככה אני. אני כרגע במקום ששום דבר לא יכול לקרות ממנו, ורק אם אני אצא ל"זרם" אז יש סיכוי שיקרה משהו. מה שקוראים באנגלית NO PAIN NO GAIN. מה יהיה???? נחיה ונראה.... זהו.
