תזכורת משעשעת
המבול, פרק מספר 38 דף מספר 38 במדינה הפלשתינאית הצעירה החריף המשבר ואזלו המצרכים בחנויות. כתב רדיו פלשתין התבטא בפומבי כנגד "בעלי הקשרים והכוח, הגוזלים מהעם את משאביו, ומספסרים בהם". עוד באותו לילה הוכה הכתב מכות נמרצות ע"י אלמונים ששלפו אותו מביתו והשאירו אותו מתבוסס בדמו בפתח ביתו. ראש ממשלת פלשתין יאסר ערפאת הגיש תלונה רשמית נוספת באו"ם בסיועם של כל מדינות ערב ובתמיכת גוש המדינות האיסלמיות. התלונה נגעה "להרעבת העם הפלשתינאי". מועצת האו"ם החליטה על כינוס דיון דחוף במצב בישראל בפרט ובמזרח התיכון בכלל. בשיחות טלפון בינלאומיות ארוכות יעצו לערפאת ראשי ממשלות אנגליה צרפת וארה"ב לשחרר את "חטופי ההתנחלויות" ללא תנאי כדי להעביר את הלחץ לצד הישראלי. ביריחו שמעו הפלשתינאים את קולות הקרב בין השריון הישראלי לכוחות העיראקיים. רבים עלו לגגות בתיהם כדי לחזות בבוא העיראקים ליריחו. הם לא ראו אך שמעו את קולות הנפץ ועוד באותו ערב מר הם התבשרו כי הכוח העיראקי לא יגיע ליריחו, לעולם. רבים מהם, כבר פינטזו להשליך אורז על הכוחות העיראקיים הנכנסים. תחושת ייאוש פשתה בהמוני העם הפלשתינאי. המצור המתמשך פגע קשות באלה שהיתה להם עבודה בישראל. אלה שמלכתחילה לא היתה להם עבודה, נעשו רעבים ונואשים יותר. בחברון ובחלק מערי יהודה ושומרון אף הורגש מחסור חמור במים והשלטונות הורו לתושבים להשתמש במים לשתיה בלבד. גידולים חקלאיים שגודלו בינות הבתים עוד הושקו אך השדות והמטעים נזנחו בגלל המצור, מבטיחים לפלשתינאים שנה שחונה מרה ועניה. מלאי הדלק בתחנות הדלק הפלשתינאים אזל ואת המעט שנשאר הפקיעה המשטרה הפלשתינאית. המרצדסים של חשובי העם הפלשתינאי המשיכו לנסוע אם כי רק בתוך הערים עצמם. המרירות בקרב האוכלוסיה גאתה והמואזינים במסגדים הסיתו את ההמונים כנגד ישראל אך גם ביקרו בקול רם את מדיניותו ומנהיגותו של ערפאת. בעזה התקיימו עצרות עם ותהלוכות יום-יומיות של נערים לבושים בתכריכים לבנים, סמל לנכונותם להתאבד למען הרוג עוד כמה יהודים. האיש הקטן ברחוב סלד מפוליטיקה, הוא לא הבין מדוע צריך להחזיק את חטופי ההתנחלויות בשבי. כל מה שעניין אותו הוא עבודה ומעט כסף להביא הביתה למשפחה. מועדוני הלילה בעזה פרחו מאחר ולא היה לאוכלוסיה לאן ללכת. עשירי העיר יחד עם ראשי השלטון היו מגיעים במכוניותיהם המפוארות לבלות במועדונים בעוד ששאר אזרחי העיר הביטו בם מי בקנאה ומי בתיעוב. לאחר מס´ ימים נפל דבר במדינת פלשתין. פורסם כרוז מס´ 1 של המפלגה הדמוקרטית הפלשתינאית. באישון לילה הופצו בכל רחבי עריה הנצורות של פלשתין כרוזים של ארגון חדש בשם "המפלגה הדמוקרטית הפלשתינאית". כרוז זה תקף את צמרת הנהגת מדינת פלשתין והאשימה אותם בשחיתות. "הגיע הזמן",קרא הכרוז "כדי ללמוד מאויבנו הציונים. נר הדמוקרטיה וזכויות האדם לנגד עיניהם. הדאגה לאזרח עומדת בראש סולם העדיפויות שלהם. רבים מהישראלים מוכנים היו להושיט לנו יד ארוכה לשלום והנה אנחנו ברוב איוולתינו , כמו תמיד, לא ידענו לקחת את היד המושטת לנו. ערפאת דאג לעם הפלשתינאי, לעם הערבי, לעם האיסלאמי, אך במה זה זה קירב אותנו למטרתנו? מה לנו להילחם ביהודים? מזה כמאה שנה אנו נלחמים בהם והנה עכשיו כשנדמה שאנו קרבים סוף סוף למטרתנו בעצם אנו מתרחקים ממנה. רבים בישראל רצו לראות בנו שותפים לדרך אך אנו דחינו את ידם המושטת לשלום והנה נשארנו שוב, לבד, העולם הערבי מתגונן כיום מפני הצבא הישראלי, ערינו נצורות, אין איש יוצא ואיש בא. ילדינו רעבים וצמאים ואנו זקוקים לדרכון כדי להגיע משכם לרמאללה. נותרנו לבד עם אריק שרון והקיצונים היהודים הימניים. הנהגתנו נכשלה. הנהגה מושחתת שאינה מתאימה יותר להנהיג את בני עמנו. יש צורך בהנהגה חדשה וביוזמה חדשה ונועזת שתגיע להסכמים עם הציונים בכל דרך ותמנע את המשך ההתדרדרות. לולא הכריז ערפאת על מדינה בשעה זו, וחיכה לשעת כושר בטוחה יותר לתקוף את הציונים, הייתה חצי ירושלים בידינו ובלא קרב. ועתה? מאומה לא נשאר! כמו תמיד, אויבנו רבים המה. אך לא הציונים הם האויבים העיקריים שלנו. עלינו ללמוד מהם לנהל מדינה דמוקרטית, לשמור על זכויות האדם, להקים תעשיה וחקלאות, להיות הדמוקרטיה הראשונה האמיתית בין מדינות ערב. אויבנו הם מדינות ערב שתמיד הסיתו אותנו כנגד היהודים, גם ב 1948 ואח"כ זרקו אותנו ככלבים במחנות ריכוז במצרים וירדן. אותם אלה שעודדונו עתה להצטרף למלחמה מול ישראל והנה עתה מתגלים כנמרים מנייר. אך אויבנו הגדולים ביותר הינם אנחנו עצמנו. הרצון לקבל תמיד עוד יותר, לא להסתפק בהסכם הוגן אלא לדרוש את הבלתי אפשרי ולהעמיד את חומות הגאווה העצמית שלנו בתוספת גאוות העם הערבי והאומה האיסלמית, הם אלה שגרמו לנו להחזיק היום במדינה ערטילאית. יש לנו מדינה אך היכן ריבונותינו? יש לנו הנהגה אך היכן היא עתה? בלעה את לשונה?" הכרוז הפך לשיחת היום. שירותי הבטחון הפלשתינאים הפכו הרים וגבעות במטרה לאתר את כותב הכרוז. Thats all folks הסיפור נכתב ביולי/אוגוסט 2000, כשאהוד ברק ירד מהמטוס שהחזירו מקמפ דייויד, כששרון היה בר מינן פוליטי,הבחירות היו רחוקות ואיש לא תיאר לעצמו כי אינתיפאדת אל אקצה תפרוץ, לא כל שכן, אינתיפאדת ערביי ישראל.
המבול, פרק מספר 38 דף מספר 38 במדינה הפלשתינאית הצעירה החריף המשבר ואזלו המצרכים בחנויות. כתב רדיו פלשתין התבטא בפומבי כנגד "בעלי הקשרים והכוח, הגוזלים מהעם את משאביו, ומספסרים בהם". עוד באותו לילה הוכה הכתב מכות נמרצות ע"י אלמונים ששלפו אותו מביתו והשאירו אותו מתבוסס בדמו בפתח ביתו. ראש ממשלת פלשתין יאסר ערפאת הגיש תלונה רשמית נוספת באו"ם בסיועם של כל מדינות ערב ובתמיכת גוש המדינות האיסלמיות. התלונה נגעה "להרעבת העם הפלשתינאי". מועצת האו"ם החליטה על כינוס דיון דחוף במצב בישראל בפרט ובמזרח התיכון בכלל. בשיחות טלפון בינלאומיות ארוכות יעצו לערפאת ראשי ממשלות אנגליה צרפת וארה"ב לשחרר את "חטופי ההתנחלויות" ללא תנאי כדי להעביר את הלחץ לצד הישראלי. ביריחו שמעו הפלשתינאים את קולות הקרב בין השריון הישראלי לכוחות העיראקיים. רבים עלו לגגות בתיהם כדי לחזות בבוא העיראקים ליריחו. הם לא ראו אך שמעו את קולות הנפץ ועוד באותו ערב מר הם התבשרו כי הכוח העיראקי לא יגיע ליריחו, לעולם. רבים מהם, כבר פינטזו להשליך אורז על הכוחות העיראקיים הנכנסים. תחושת ייאוש פשתה בהמוני העם הפלשתינאי. המצור המתמשך פגע קשות באלה שהיתה להם עבודה בישראל. אלה שמלכתחילה לא היתה להם עבודה, נעשו רעבים ונואשים יותר. בחברון ובחלק מערי יהודה ושומרון אף הורגש מחסור חמור במים והשלטונות הורו לתושבים להשתמש במים לשתיה בלבד. גידולים חקלאיים שגודלו בינות הבתים עוד הושקו אך השדות והמטעים נזנחו בגלל המצור, מבטיחים לפלשתינאים שנה שחונה מרה ועניה. מלאי הדלק בתחנות הדלק הפלשתינאים אזל ואת המעט שנשאר הפקיעה המשטרה הפלשתינאית. המרצדסים של חשובי העם הפלשתינאי המשיכו לנסוע אם כי רק בתוך הערים עצמם. המרירות בקרב האוכלוסיה גאתה והמואזינים במסגדים הסיתו את ההמונים כנגד ישראל אך גם ביקרו בקול רם את מדיניותו ומנהיגותו של ערפאת. בעזה התקיימו עצרות עם ותהלוכות יום-יומיות של נערים לבושים בתכריכים לבנים, סמל לנכונותם להתאבד למען הרוג עוד כמה יהודים. האיש הקטן ברחוב סלד מפוליטיקה, הוא לא הבין מדוע צריך להחזיק את חטופי ההתנחלויות בשבי. כל מה שעניין אותו הוא עבודה ומעט כסף להביא הביתה למשפחה. מועדוני הלילה בעזה פרחו מאחר ולא היה לאוכלוסיה לאן ללכת. עשירי העיר יחד עם ראשי השלטון היו מגיעים במכוניותיהם המפוארות לבלות במועדונים בעוד ששאר אזרחי העיר הביטו בם מי בקנאה ומי בתיעוב. לאחר מס´ ימים נפל דבר במדינת פלשתין. פורסם כרוז מס´ 1 של המפלגה הדמוקרטית הפלשתינאית. באישון לילה הופצו בכל רחבי עריה הנצורות של פלשתין כרוזים של ארגון חדש בשם "המפלגה הדמוקרטית הפלשתינאית". כרוז זה תקף את צמרת הנהגת מדינת פלשתין והאשימה אותם בשחיתות. "הגיע הזמן",קרא הכרוז "כדי ללמוד מאויבנו הציונים. נר הדמוקרטיה וזכויות האדם לנגד עיניהם. הדאגה לאזרח עומדת בראש סולם העדיפויות שלהם. רבים מהישראלים מוכנים היו להושיט לנו יד ארוכה לשלום והנה אנחנו ברוב איוולתינו , כמו תמיד, לא ידענו לקחת את היד המושטת לנו. ערפאת דאג לעם הפלשתינאי, לעם הערבי, לעם האיסלאמי, אך במה זה זה קירב אותנו למטרתנו? מה לנו להילחם ביהודים? מזה כמאה שנה אנו נלחמים בהם והנה עכשיו כשנדמה שאנו קרבים סוף סוף למטרתנו בעצם אנו מתרחקים ממנה. רבים בישראל רצו לראות בנו שותפים לדרך אך אנו דחינו את ידם המושטת לשלום והנה נשארנו שוב, לבד, העולם הערבי מתגונן כיום מפני הצבא הישראלי, ערינו נצורות, אין איש יוצא ואיש בא. ילדינו רעבים וצמאים ואנו זקוקים לדרכון כדי להגיע משכם לרמאללה. נותרנו לבד עם אריק שרון והקיצונים היהודים הימניים. הנהגתנו נכשלה. הנהגה מושחתת שאינה מתאימה יותר להנהיג את בני עמנו. יש צורך בהנהגה חדשה וביוזמה חדשה ונועזת שתגיע להסכמים עם הציונים בכל דרך ותמנע את המשך ההתדרדרות. לולא הכריז ערפאת על מדינה בשעה זו, וחיכה לשעת כושר בטוחה יותר לתקוף את הציונים, הייתה חצי ירושלים בידינו ובלא קרב. ועתה? מאומה לא נשאר! כמו תמיד, אויבנו רבים המה. אך לא הציונים הם האויבים העיקריים שלנו. עלינו ללמוד מהם לנהל מדינה דמוקרטית, לשמור על זכויות האדם, להקים תעשיה וחקלאות, להיות הדמוקרטיה הראשונה האמיתית בין מדינות ערב. אויבנו הם מדינות ערב שתמיד הסיתו אותנו כנגד היהודים, גם ב 1948 ואח"כ זרקו אותנו ככלבים במחנות ריכוז במצרים וירדן. אותם אלה שעודדונו עתה להצטרף למלחמה מול ישראל והנה עתה מתגלים כנמרים מנייר. אך אויבנו הגדולים ביותר הינם אנחנו עצמנו. הרצון לקבל תמיד עוד יותר, לא להסתפק בהסכם הוגן אלא לדרוש את הבלתי אפשרי ולהעמיד את חומות הגאווה העצמית שלנו בתוספת גאוות העם הערבי והאומה האיסלמית, הם אלה שגרמו לנו להחזיק היום במדינה ערטילאית. יש לנו מדינה אך היכן ריבונותינו? יש לנו הנהגה אך היכן היא עתה? בלעה את לשונה?" הכרוז הפך לשיחת היום. שירותי הבטחון הפלשתינאים הפכו הרים וגבעות במטרה לאתר את כותב הכרוז. Thats all folks הסיפור נכתב ביולי/אוגוסט 2000, כשאהוד ברק ירד מהמטוס שהחזירו מקמפ דייויד, כששרון היה בר מינן פוליטי,הבחירות היו רחוקות ואיש לא תיאר לעצמו כי אינתיפאדת אל אקצה תפרוץ, לא כל שכן, אינתיפאדת ערביי ישראל.