תזכורת לחיים
- פותח הנושא פילה חמודה
- פורסם בתאריך
הכל דבש,מדובר גם על אחד שאשתו
חולה קשה ,הוא מטפל בה 14 שנים ,קרובה למות, אף אחד אחר לא יכול לטפל בה או לעזור לה , רק הוא יכול ורק הוא מוכן, ובין טיפול לטיפול בערב הוא הולך לרקוד חוזר הביתה באמצע ההרקדה ושוב חוזר להרקדה לרקוד, ולאחר שחוזר מהרקדה ממשיך לטפל בה. האם זה לא אמור להיות קשור לתופעה יוצאת דופן שקשורה לריקודי עם.
חולה קשה ,הוא מטפל בה 14 שנים ,קרובה למות, אף אחד אחר לא יכול לטפל בה או לעזור לה , רק הוא יכול ורק הוא מוכן, ובין טיפול לטיפול בערב הוא הולך לרקוד חוזר הביתה באמצע ההרקדה ושוב חוזר להרקדה לרקוד, ולאחר שחוזר מהרקדה ממשיך לטפל בה. האם זה לא אמור להיות קשור לתופעה יוצאת דופן שקשורה לריקודי עם.
דני יש רק אחד
New member
אין אלוהים
ושלא יעבדו עליכם
ושלא יעבדו עליכם
אלמונית.המח שלנו הוא שיקבע את
גורלנו ולא שום מוח אחר. אנחנו מתרגזים,לא משום שאחרים הרגיזו אותנו,אלא אנחנו שמחליטים אם להתרגז או לא להתרגז. אם נחליט לא להתרגז, אף אחד בעולם לא יוכל להרגיז אותנו. בעיות שלא ניתן לתקן אותם, אנחנו צריכים להשלים איתן ולחיות איתן כמו שהן. תראי את צהלת הנכים על כסאות הגלגלים, רבים מהם מאושרים יותר מאשר אלה שעומדים על שתי רגלים, הם השלימו עם העובדה שהם יושבים על כסאות גלגלים ומוגבלים בניידות.
גורלנו ולא שום מוח אחר. אנחנו מתרגזים,לא משום שאחרים הרגיזו אותנו,אלא אנחנו שמחליטים אם להתרגז או לא להתרגז. אם נחליט לא להתרגז, אף אחד בעולם לא יוכל להרגיז אותנו. בעיות שלא ניתן לתקן אותם, אנחנו צריכים להשלים איתן ולחיות איתן כמו שהן. תראי את צהלת הנכים על כסאות הגלגלים, רבים מהם מאושרים יותר מאשר אלה שעומדים על שתי רגלים, הם השלימו עם העובדה שהם יושבים על כסאות גלגלים ומוגבלים בניידות.
עזרא - השלמה לא מביאה בהכרח לאושר!
האם באמת מי, שנגזר עליו להיות שונה (עיוור, נכה, פיסח וכו') מאושר? כל הכבוד להם שהם מוצאים דרך להתמודד עם המגבלה, אך האם הם לא רוצים בתוך תוכם לחזור ולהשתמש באיבר הפגוע? (עיניים, רגליים וכו') ולגבי גורלינו - האם המוח הוא זה שקובע אותו? יש האומרים, שגורלינו כבר נקבע מראש. אך האם הוא ניתן לשינוי? האם כל מה שנעשה, ישנה את גורלינו, או שמא - לאנשים אחרים יש חלק בקביעתו? האם גורלינו הוא גם גורל האנשים, הנמצאים בקרבינו, ויש להם קשר ישיר לחיינו? שהרי, מה שקורה לנו, משפיע גם על חייהם. אתן דוגמא: גורלו של אדם למות בגיל צעיר. ברור כי אנשים רבים מושפעים ממצב זה, ומצב זה מכתיב את המשך חייהם (בן/בת הזוג, הילדים, ההורים, החברים).
האם באמת מי, שנגזר עליו להיות שונה (עיוור, נכה, פיסח וכו') מאושר? כל הכבוד להם שהם מוצאים דרך להתמודד עם המגבלה, אך האם הם לא רוצים בתוך תוכם לחזור ולהשתמש באיבר הפגוע? (עיניים, רגליים וכו') ולגבי גורלינו - האם המוח הוא זה שקובע אותו? יש האומרים, שגורלינו כבר נקבע מראש. אך האם הוא ניתן לשינוי? האם כל מה שנעשה, ישנה את גורלינו, או שמא - לאנשים אחרים יש חלק בקביעתו? האם גורלינו הוא גם גורל האנשים, הנמצאים בקרבינו, ויש להם קשר ישיר לחיינו? שהרי, מה שקורה לנו, משפיע גם על חייהם. אתן דוגמא: גורלו של אדם למות בגיל צעיר. ברור כי אנשים רבים מושפעים ממצב זה, ומצב זה מכתיב את המשך חייהם (בן/בת הזוג, הילדים, ההורים, החברים).
אלמונית.מי שנגזר עליו להיות שונה ,
מתנהג כאדם רגיל. לא כל אחד משלים עם מר גורלו. בכל זאת, האנשים המוגבלים קיבלו ייעוץ מקצועי על החיים , בעוד שבני אדם רגילים לא קבלו יעוץ מקצועי, לאנשים הרגילים הדברים הכי קטנים וחסרי המשמעות מוציאים אותם מדעתם, מתרגזים מכל דבר קטן ומסתכסכים על כמה שקלים עלובים, אלה שהשלימו עם מר גורלם ,לא חושבים בתוך תוכם להשתמש באיבר הפגוע. אני אישית נפגשתי ודברתי עם רבים כאלה בנושא הזה. בשבילהם כסא גלגלים ,זה כמו אדם עם מגבלה שמרכיב משקפיים. להם יש מוטיבציה גדולה יותר להצליח מאשר אדם רגיל. זאת שטות שגורלנו נקבע מראש. כמו שאנו מסדרים את המיטה שלנו,כך אנו חיים, האנשים שהולכים בעיניים עצומות נופלים בבורות עמוקים. אף אחד לא יכול לקבוע ולהחליט על גורלנו,פרט לנו. אנחנו החשובים ביותר לעצמנו, אנחנו נקבע עם מי להתחבר ,להעזר ולעזור וממי נתרחק ולא נבקש עזרה ממנו. אם נגזר על אדם צעיר למות, אנו צריכים ללמוד לחיות עם הבעיה הזאת ולהיות מוכנים לרגע שהאדם הצעיר הזה נגזר עליו למות. עלינו לעשות ככל שביכולתנו להציל אדם ממות ,בלי לאבד עשתונות ובראש צלול. אם אדם צעיר כזה הלך לעולמו,נמשיך את חיינו כרגיל, כל הבכי והמרורים מיותרים, אני אישית אפילו נגד מנהג האבלות על ימי השבעה. כאשר אחותי נפטרה מדום לב בגיל צעיר,עשיתי לבת שלי בשבעה בת מצווה עם חבריה לשכבה. אנשים במשפחה כעסו עלי ואני צפצפתי עליהם.
מתנהג כאדם רגיל. לא כל אחד משלים עם מר גורלו. בכל זאת, האנשים המוגבלים קיבלו ייעוץ מקצועי על החיים , בעוד שבני אדם רגילים לא קבלו יעוץ מקצועי, לאנשים הרגילים הדברים הכי קטנים וחסרי המשמעות מוציאים אותם מדעתם, מתרגזים מכל דבר קטן ומסתכסכים על כמה שקלים עלובים, אלה שהשלימו עם מר גורלם ,לא חושבים בתוך תוכם להשתמש באיבר הפגוע. אני אישית נפגשתי ודברתי עם רבים כאלה בנושא הזה. בשבילהם כסא גלגלים ,זה כמו אדם עם מגבלה שמרכיב משקפיים. להם יש מוטיבציה גדולה יותר להצליח מאשר אדם רגיל. זאת שטות שגורלנו נקבע מראש. כמו שאנו מסדרים את המיטה שלנו,כך אנו חיים, האנשים שהולכים בעיניים עצומות נופלים בבורות עמוקים. אף אחד לא יכול לקבוע ולהחליט על גורלנו,פרט לנו. אנחנו החשובים ביותר לעצמנו, אנחנו נקבע עם מי להתחבר ,להעזר ולעזור וממי נתרחק ולא נבקש עזרה ממנו. אם נגזר על אדם צעיר למות, אנו צריכים ללמוד לחיות עם הבעיה הזאת ולהיות מוכנים לרגע שהאדם הצעיר הזה נגזר עליו למות. עלינו לעשות ככל שביכולתנו להציל אדם ממות ,בלי לאבד עשתונות ובראש צלול. אם אדם צעיר כזה הלך לעולמו,נמשיך את חיינו כרגיל, כל הבכי והמרורים מיותרים, אני אישית אפילו נגד מנהג האבלות על ימי השבעה. כאשר אחותי נפטרה מדום לב בגיל צעיר,עשיתי לבת שלי בשבעה בת מצווה עם חבריה לשכבה. אנשים במשפחה כעסו עלי ואני צפצפתי עליהם.
השמיים הם הגבול?
עזרא, אני מסכימה איתך שלאדם בעל מוגבלות יש פרספקטיבה שונה על החיים. כמו כן, הרצון להצליח הוא חזק מאוד . הבוקר התארחה פסקל הצרפתייה, שנקטעו שתי רגליה בתאונת רכבת בצרפת, כשהייתה בת 18. הרופאים לא צפו לה עתיד. היא אשה מדהימה ומיוחדת במינה. היא עושה דברים, שאדם מן השורה לא יעשה כל חייו!!! היא מחייכת ומשדרת שמחת חיים, נישאה ואף ילדה. אז, נכון שהשמיים הם הגבול, אך לעיתים גם השמיים קודרים. וכיוון, שאיננו חיים על אי בודד, פעמים רבות גורלינו נקבע ע"י אנשים אחרים, אשר מהווים ניגוד אינטרסים לבחירותיך. (ואולי זה בעצם גורלינו, ורק נדמה לנו שהם מפריעים לגורלינו האמיתי?) הבכי אינו פותר בעיות, אך הוא מהווה כלי לפורקן רגשות, מקל במקצת ומאפשר להמשיך הלאה (גם אם זה כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר). לכך נועדה גם השבעה - זמן להתאבל, לבכות ולעכל את האסון, שקרה. כל אדם מגיב אחרת - לאחד השבעה מהווה עוגן, משענת. ואילו האחר רק מחכה שהתקופה הקצרה-ארוכה הזו כבר תיגמר, והוא יוכל לחזור לשקט של חייו.
עזרא, אני מסכימה איתך שלאדם בעל מוגבלות יש פרספקטיבה שונה על החיים. כמו כן, הרצון להצליח הוא חזק מאוד . הבוקר התארחה פסקל הצרפתייה, שנקטעו שתי רגליה בתאונת רכבת בצרפת, כשהייתה בת 18. הרופאים לא צפו לה עתיד. היא אשה מדהימה ומיוחדת במינה. היא עושה דברים, שאדם מן השורה לא יעשה כל חייו!!! היא מחייכת ומשדרת שמחת חיים, נישאה ואף ילדה. אז, נכון שהשמיים הם הגבול, אך לעיתים גם השמיים קודרים. וכיוון, שאיננו חיים על אי בודד, פעמים רבות גורלינו נקבע ע"י אנשים אחרים, אשר מהווים ניגוד אינטרסים לבחירותיך. (ואולי זה בעצם גורלינו, ורק נדמה לנו שהם מפריעים לגורלינו האמיתי?) הבכי אינו פותר בעיות, אך הוא מהווה כלי לפורקן רגשות, מקל במקצת ומאפשר להמשיך הלאה (גם אם זה כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר). לכך נועדה גם השבעה - זמן להתאבל, לבכות ולעכל את האסון, שקרה. כל אדם מגיב אחרת - לאחד השבעה מהווה עוגן, משענת. ואילו האחר רק מחכה שהתקופה הקצרה-ארוכה הזו כבר תיגמר, והוא יוכל לחזור לשקט של חייו.
אלמונית יקרה.כשהשמים קודרים עלינו
לשאוף ולמצוא את השמש הזורחת מבין העננים והקדרות. גם כאשר השמים קודרים , עלינו להפעיל את המח בצורה חיובית. גם אדם שנמצא בכלא של אויב ,יכול לחיות בתקוות טובות. אדם שנמצא בצרה צריך ללמוד לחשוב על תקוה שיש בשביל מה להמשיך ולחיות את החיים הארורים , אנשים שחיו במחנות ריכוז בשואה , שקלו 30 ק"ג ,שלד עצמות,העמיסו על גבם כל יום מאות שקים במשקל כבד ובעבודת פרך, הם שרדו ,כי האמינו שיש להם עוד תקוה למצוא את אהבתם . חייבים לחשוב על חצי הכוס המלאה. כל מחשבה ,עוברת לתת המודע שלנו . מחשבות רעות ימוטטו אותנו וישכיבו אותנו במיטה. מחשבות טובות יחזקו אותנו, יוסיפו לנו אנרגיה ושמחת חיים ויבריאו אותנו מכל חולי. אם ארץ אוייבת מנסה לקבוע את גורלנו ,נוכל למצוא פתרונות. אם המדינה מנסה לקבוע את גורלנו ,נוכל למצות את הטוב שנשאר, אם אחד במשפחה חולה ,נוכל ללמוד לחיות עם זה , אם בן הזוג שלנו לא טוב איתנו , נוכל להעמיד אותו במקומו ולא נאפשר לו לחנוק אותנו, אפילו שנעיף אותו מחיינו, אסור לנו לכופף את הראש ולקבל מכות. אם אנו חולים ,אנו יכולים לרפא את המחלה בעזרת המח. כל כעס ושנאה מצד אלה שמנסים להכתיב לנו את החיים , יגרמו לנו שנתמוטט.
לשאוף ולמצוא את השמש הזורחת מבין העננים והקדרות. גם כאשר השמים קודרים , עלינו להפעיל את המח בצורה חיובית. גם אדם שנמצא בכלא של אויב ,יכול לחיות בתקוות טובות. אדם שנמצא בצרה צריך ללמוד לחשוב על תקוה שיש בשביל מה להמשיך ולחיות את החיים הארורים , אנשים שחיו במחנות ריכוז בשואה , שקלו 30 ק"ג ,שלד עצמות,העמיסו על גבם כל יום מאות שקים במשקל כבד ובעבודת פרך, הם שרדו ,כי האמינו שיש להם עוד תקוה למצוא את אהבתם . חייבים לחשוב על חצי הכוס המלאה. כל מחשבה ,עוברת לתת המודע שלנו . מחשבות רעות ימוטטו אותנו וישכיבו אותנו במיטה. מחשבות טובות יחזקו אותנו, יוסיפו לנו אנרגיה ושמחת חיים ויבריאו אותנו מכל חולי. אם ארץ אוייבת מנסה לקבוע את גורלנו ,נוכל למצוא פתרונות. אם המדינה מנסה לקבוע את גורלנו ,נוכל למצות את הטוב שנשאר, אם אחד במשפחה חולה ,נוכל ללמוד לחיות עם זה , אם בן הזוג שלנו לא טוב איתנו , נוכל להעמיד אותו במקומו ולא נאפשר לו לחנוק אותנו, אפילו שנעיף אותו מחיינו, אסור לנו לכופף את הראש ולקבל מכות. אם אנו חולים ,אנו יכולים לרפא את המחלה בעזרת המח. כל כעס ושנאה מצד אלה שמנסים להכתיב לנו את החיים , יגרמו לנו שנתמוטט.
האמונה והתקווה!
אדם, שנמצא בכלא של אוייב, יכול לחיות בתקוות טובות. מסכימה איתך, עזרא, שתקווה מחזיקה אותנו בחיים. אולם - האם די בתקווה? כמה זמן אפשר להחזיק מעמד עם אותה תקווה? האם מישהו יכול לכוון אותנו לפרק זמן מסויים, בו נשמור על תקווה ואופטימיות, ולאחריו - תבוא ההקלה? האם מישהו יכול להבטיח לנו שהסוף יהיה טוב (בסוף מתים, לא?) אני מאמינה בכוחן של מחשבות טובות, אך האם די בהן ע"מ להירפא ממחלה קשה?/ לצאת מתהום עמוקה? גם אני מאמינה, שאסור לכופף את הראש. אך - גם כשהראש מורם מכות ניחתות על פרצופינו, ולא תמיד יש לנו היכולת לעוצרן. אני מאמינה בתקווה ובאופטימיות, אשר מעניקים לנו כוח נפשי להתמודד עם הרע, שיש בעולם הזה (ויש!). "נתגבר על כל הפחד, ונביט אל הירח וביחד, רק ביחד - ננצח!!!".
אדם, שנמצא בכלא של אוייב, יכול לחיות בתקוות טובות. מסכימה איתך, עזרא, שתקווה מחזיקה אותנו בחיים. אולם - האם די בתקווה? כמה זמן אפשר להחזיק מעמד עם אותה תקווה? האם מישהו יכול לכוון אותנו לפרק זמן מסויים, בו נשמור על תקווה ואופטימיות, ולאחריו - תבוא ההקלה? האם מישהו יכול להבטיח לנו שהסוף יהיה טוב (בסוף מתים, לא?) אני מאמינה בכוחן של מחשבות טובות, אך האם די בהן ע"מ להירפא ממחלה קשה?/ לצאת מתהום עמוקה? גם אני מאמינה, שאסור לכופף את הראש. אך - גם כשהראש מורם מכות ניחתות על פרצופינו, ולא תמיד יש לנו היכולת לעוצרן. אני מאמינה בתקווה ובאופטימיות, אשר מעניקים לנו כוח נפשי להתמודד עם הרע, שיש בעולם הזה (ויש!). "נתגבר על כל הפחד, ונביט אל הירח וביחד, רק ביחד - ננצח!!!".
אלמונית חמודה,אם יש לנו משהו טוב
שאולי ממתין לנו,ושכדאי לחיות בשבילו,אז התקוה יכולה להחזיק מעמד עוד שנים רבות . תקוה היא חשיבה חיובית שמחזקת אותנו ומבריאה כל מחלה קשה והקשה ביותר, לא צריך לשבת ולהמתין כל רגע מתי יהיה סוף כל סוף טוב. צריך להיאחז בתקוה בלי להחזיק שעון ולהמתין לטוב, גם אם נהיה חולים במחלה קשה שהרופאים קוראים לה בטעות מחלה סופנית ,אפשר להתייחס אליה כאל מחלה זמנית,משהו כמו נזלת. אם נחשוש מהמחלה היא תנצח אותנו, אם נצפצף על המחלה ,זה יעבור לתת ההכרה שתרפא ותתגבר על המחלה, במקרה זה אסור להרים ידיים. צריך גם להילחם על כל תרופה יקרה שלא נמצאת בסל התרופות ויכולה לעזור. וכמו שאת אומרת רק ביחד ננצח.
שאולי ממתין לנו,ושכדאי לחיות בשבילו,אז התקוה יכולה להחזיק מעמד עוד שנים רבות . תקוה היא חשיבה חיובית שמחזקת אותנו ומבריאה כל מחלה קשה והקשה ביותר, לא צריך לשבת ולהמתין כל רגע מתי יהיה סוף כל סוף טוב. צריך להיאחז בתקוה בלי להחזיק שעון ולהמתין לטוב, גם אם נהיה חולים במחלה קשה שהרופאים קוראים לה בטעות מחלה סופנית ,אפשר להתייחס אליה כאל מחלה זמנית,משהו כמו נזלת. אם נחשוש מהמחלה היא תנצח אותנו, אם נצפצף על המחלה ,זה יעבור לתת ההכרה שתרפא ותתגבר על המחלה, במקרה זה אסור להרים ידיים. צריך גם להילחם על כל תרופה יקרה שלא נמצאת בסל התרופות ויכולה לעזור. וכמו שאת אומרת רק ביחד ננצח.
עזרא - עכשיו נכנס אלמנט נוסף
עד כה דיברנו על דברים רוחניים - תקווה, אמונה. אולם - הנה נכנס אלמנט נוסף: הכסף. כלומר: תקווה ואמונה אמנם חיוניים, אך אם אין ברשותינו את הכסף הדרוש (לשם ריכשת תרופה, לשם מימון עו"ד, לשם צורכי מחייה), אזי חיינו נועדו לכלייה!!! זה מזכיר לי את הסרט: "בודדה באפלה" (בכיכובה של ביורק).
עד כה דיברנו על דברים רוחניים - תקווה, אמונה. אולם - הנה נכנס אלמנט נוסף: הכסף. כלומר: תקווה ואמונה אמנם חיוניים, אך אם אין ברשותינו את הכסף הדרוש (לשם ריכשת תרופה, לשם מימון עו"ד, לשם צורכי מחייה), אזי חיינו נועדו לכלייה!!! זה מזכיר לי את הסרט: "בודדה באפלה" (בכיכובה של ביורק).
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.