תורה שבעל פה

[שומע אותכם]

תורה שבעל פה

מדוע לא נכתבה התורה שבעל פה? מדוע לא ניתנו לנו שתי התורות גם שבכתב וגם שבעל פה? תשובה: יש לכך כמה סיבות להלן נפרט את הסיבות: סיבה ראשונה לאי כתיבת התורה שבעל פה היא מפני שבכל דבר כתוב יפול הספק מה התכוון ה"מחוקק" , האם כך או כך, כל דבר כתובה יכול להיות רב משמעי ולכן גם עליו יצטרכו פירושים נוספים וגם על פירושים אלו יצטרכו עוד פירושים וכן הלאה. גם בחוק רגיל ניתן לראות פירושים מגוונים של עורכי דין ושופטים שונים , הפירושים הם על אותו חוק ועל אותם מילים, כיוון שהחוק אמנם כתוב, אך אלה מבארים את כוונת הדברים כך, ואלה מבינים אחרת, בעוד שחבריהם רואים את הכתוב באור שונה לחלוטין. לעומת זאת, כאשר המחוקק מעביר את הכתוב בתוספת הסבר וביאור על־פה לשם הבהרת כוונת המילים הכתובות, ניתן יותר בקלות להבין את דבריו לאשורם ולעמוד על כוונתו האמיתית. שהרי הוא מסביר את הכתוב, ומרחיב את דבריו בהתאם לגיל ולרמת היושבים לפניו, עד שברור לו כי ציבור המאזינים אכן ירד לסוף דעתו. בדרך זו יכול להיות לבו סמוך ובטוח כי אמנם דבריו הובנו. למשל כאשר נבדוק את הצורה בה מועבר ידע וחינוך במוסדות החינוך למיניהם נראה שהוא מבוסס על חומר כתוב, שעליו יש הסבר בעל-פה. שום אמצעי כתוב אינו יכול לבטא במדוייק ובצורה ברורה לחלוטין את מהות החומר המועבר, ואינו יכול למלא את מקומן של המעלות הטמונות בהסברה בעל-פה. כיון שהתורה - דבר ה' הכתוב - צריך שתהיה ברורה וחד-משמעית, ושנדע מה לקיים וכיצד לפעול, היא ניתנה בצורה היעילה ביותר: כשהיא כוללת בכתיבה בקיצור ובמסגרת כללית את המצוות, ועליה יש הסבר בעל-פה בהרחבה ובפירוט, כדי שיהיה אפשר לבצע אותה הלכה למעשה, ללא כל טעות. ואכן, כל זמן שהתורה נלמדה בדרך זו של שילוב כיתוב עם הבהרה וביאור על־פה היו פחות אי הבנות ומחלוקות. ואם תשאל אם כן מדוע בכל זאת נכתבה בסוף התורה שבעל פה? שהרי יש לנו את המשנה ואת הגמרא , אז מדוע כתבו אותם? וכך כותב הרמב"ם בהקדמה לספרו היד החזקה (הלשון מעובדת מעט) כאשר ראה רבי יהודה הנשיא את ירידת הדורות והתלמידים מתמעטים והולכים והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלים בעולם והולכים לקצוות, והיה חושש שמא תישכח תורה שבעל-פה, ועמד הוא ובית דינו בהסכמת החכמים שהיו בזמנו לחבר ספר בקבלה הנתונה בסיני וסמכו על המקרא שכתוב "עת לעשות לה' הפרו תורתך", לכן חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימי חייו הוא ובית דינו ולימדו "המשנה" ברבים. עד כאן דבריו. לכן, רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו הגיעו להחלטה שחייבים להעלות על הכתב את התורה שנמסרה בעל-פה, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ולכן סיכם רבי יהודה הנשיא את כל ההלכות וקרא לסיכום בשם "מִשְנָה". באמצעות המשנה יכלו אנשי דורו ללמוד את התורה שבכתב ביתר קלות. אולם כפי שהתברר במשך ההיסטוריה גם מה שנכתב במשנה היה ברור לאנשי דורו בלבד. לאחר מכן ירדו הדורות והתמעטו הלבבות, ושוב לא הבינו מספיק נכון את הכתוב במשנה. ולכן לאחר כתיבת המשנה וחתימתה, היה צורך לפרש אותה. פירוש זה נמשך במשך כשלש מאות שנה על-ידי ה"אמוראים" עד שרבינא ורב אשי סידרוהו וחתמוהו הלא הוא התלמוד – ה"גמרא". וכן לאחר חתימת התלמוד היה צריך לפרשו עבור הדור החדש, והחלה תקופת פרשנותם של גאוני בבל והראשונים. לאחר זמן חובר ספר "שולחן ערוך" על-ידי רבי יוסף קארו, כדי לסכם להלכה את כל פירושם של הקדמונים. ועדיין פירושים ודיוקים רבים - תופסים את רובו של דף ה"שולחן ערוך" - ומודפסים סביבו, אחרת לא נדע לפסוק ממש את ההלכה למעשה. לעולם אין אפוא שלימות לתורה שבכתב אלא אם כן ניתנת עימה תורה שבעל-פה, ופירוש זה צריך להינתן מאותו מקור שנתן את התורה שבכתב, וכך עובר הפירוש מאב לבן מרב לתלמיד מדור לדור עד ימינו אנו. סיבה נוספת לכך שבתחילה לא נכתבה התורה שבעל פה ולאחר מכן היא כן נכתבה מופיעה במדרש פרקי רבי אליעזר: "מפני שראה הקב"ה שעתידין אומות העולם לכתוב עשרים וארבעה ספרים שיש בספר תורה נביאים וכתובים, ולהפכם לרעה ומינות, מסר סימנין למשה (של תורה) בעל-פה, ולא הסכימו מן השמים לכותבן עד לאחר שעמדה (התפשטה) אמונת אדום וישמעאל. פן יעתיקו אותם הגויים ויהפכו אותם לרעה כמו שעשו בתורה שבכתב. ולעתיד לבא ישאל הקב"ה מי הם בניו, ובני-ישראל מביאים ספר תורה, והאומות מביאים ספר תורה, אלו אומרים שהם בניו ואלו אומרים שהם בניו, והקב"ה שואל מי יש לו הסימנים שמסר בסיני בעל-פה ואין מי שיודע אותם כי אם ישראל. וזה שכתוב בנביאים (הושע ח): "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו". סיבה שלישית לכך שלא נכתבה התורה שבעל פה ולאחר מכן כן נכתבה מסביר המהרש"א: (גיטין ס): "כדי שלא יסמוך האדם על הכתיבה ולא ילמוד יותר, ובודאי אי אפשר לכתוב כל הדברים שהפה יוכל לדבר בדברי תורה, לכך בדורות ראשונים שהיה לבבם רחב מיני ים נאמר שלא תכתב תורה שבע"פ כדי שיחזור על תלמודו ומשנתו תמיד ויהיו סדורים לו תמיד ללמוד ולהביאו לידי עשיה, אבל עתה עת שנתמעטו הלבבות ואי אפשר לזוכרם על ידי הלימוד בעל-פה מרבו ומשתכחת ממנו בעל-פה, עת הוא להביאו לידי עשיה על ידי שיהיו המצוות סדורים לו בכתיבה, אף על פי שעל ידי זה "הפרו תורתך" שלא יחזור על משנתו ותלמודו תמיד כי יסמוך על הכתיבה". מקורות: מסילות אל האמונה- הרב יוסף גבאי, הרב ישראל הס ז"ל http://www.olam-jew.com/shut/lo-nichteva-beal-pe.htm

 

[שומע אותכם]

חייבת להיות תורה שבעל פה

מדוע חייב להיות שקיבלנו תורה שבעל פה יחד עם התורה שבכתב? הבה נתבונן במספר דרכים המעידים על מציאותה של תורה שבעל-פה: אין אפשרות להבין תורה שבכתב ללא תורה שבעל-פה מפני הסיבות הבאות: (לאחר הרשימה נסביר ונדגים כל סיבה) סיבה ראשונה: ישנן מצוות שאי אפשר להבין אותן בלי הפירוש שבתורה שבעל-פה. סיבה שנית: התורה שבכתב אינה מנוקדת ולכן בלי הסבר וניקוד על ידי התורה שבעל פה יכולים להגיע לטעות בגדול! סיבה שלישית: התורה שבכתב אינה מפוסקת- ובלי הסבר התורה שבעל פה היכן יש לשים את הפסיק אז ניתן להגיע לאבסורדים מצחיקים. להלן פירוט והדגמה של הסיבות המחייבות את מציאותה של תורה שבעל פה: סיבה ראשונה: ישנן מצוות שאי אפשר להבין אותן בלי הפירוש שבתורה שבעל-פה. הקב"ה מסר בסיני את התורה שבעל-פה כדי שנוכל להבין את תורה שבכתב, מפני שבלי תורה שבעל-פה, אזי התורה-שבכתב היא כספר חתום, ואין אפשרות בשום אופן להבין המצוות בתורה-שבכתב ללא ביאורם ופירושם בתורה שבעל-פה. נתבונן במספר דוגמאות: דוגמא מספר 1: בתורה כתוב (ויקרא כג): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ". ובכן נשאל את עצמנו מהי המלאכה שהתורה אוסרת? האם להתעטש זו מלאכה? האם ללבוש נעליים זו מעשה שהתורה אסרה? האם להרים שולחן זו מלאכה כבידה שאסורה? בתורה כתוב עונש חמור על מי שיחלל שבתו ויעשה מלאכה, אבל בתורה עצמה לא כתוב בשום מקום מה היא מלאכה? כיצד יקיים אדם מה שציוה הקב"ה בתורה שבכתב ללא פירוש בעל-פה? ועוד האם זה הוגן והגיוני לאסור דבר מה בתורה שבכתב, ולענוש עונש חמור - אם יופרו הדברים - בלא להודיע בדיוק מה נאסר? לכן הדברים מחייבים שיחד עם הפסוק "לא תעשה כל מלאכה", נמסרה למשה בעל-פה - מפי ה' - גם הגדרת המושג "מלאכה", וגם פירוט הפעולות הנכללות במושג זה - כדי שנדע מה וכיצד לקיים. דוגמא מספר 2: בתורה כתוב (שמות טז): "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", נשאלת השאלה מה זה ממקומו? האם התורה לא מרשה לזוז בשבת? האם ממקומו הכוונה שאסור לצאת מהבית? האם אסור ללכת לבית הכנסת? מי יגדיר מושג זה של "מקומו"? הגדרתו של מי תחייב אותנו? הלא מסתבר בהכרח שהקב"ה, נותן התורה שבכתב נתן גם הגדרה מתאימה לרצונו כשהודיע על רצון זה! דוגמא מספר 3: כיצד מניחים תפילין? הרי נאמר (דברים ו): "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ"? מה זה טוטפות? איך מניחים אותן? האם הציווי הוא לקשור סימן כלשהו על היד? או אולי לכתוב אות אחת מאותיות האל"ף-בי"ת... ואיפה על היד מניחים אותן? מהן אותן "טוטפות"? האם זה מאכל של עדה מסויימת... הרי מילה זאת לא מופיעה פעמים נוספות בתנ"ך. איך הגיעו כולם למסקנה שכונת המלה "טוטפות" היא לקופסאות מרובעות ושחורות עם רצועות ובתוכן מונחות ארבע פרשיות מסויימות שהועתקו מן התורה? איך לכולם יש אותו פירוש? הרי הדבר מחייב בודאי שעם נתינת התורה פורש לכולם בעל-פה מה הן "טוטפות" ומה הם שאר פרטי מצות תפילין. דוגמא מספר 4: כתוב בתורה (במדבר טו): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת", ונאמר (דברים כב): "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ", מה פירוש המילה "ציצית"? מהי צורתה? מה הם הגדילים וממה הם עשויים? האם ישנו רמז, אות או סימן לאותן שמונת החוטים, הקשורים בקשר מיוחד, בארבעת הפינות של הבגד המכונה "טלית"? דוגמא מספר 5: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג) כך כתוב בתורה שבכתב, אך מהי סוכה,האם צריך לשבת בסוכה שבעה ימים מבלי לקום? האם אסור גם ללכת לשירותים או לשתות מים? איך מקיימים את מצוות סוכה? ממה היא מורכבת, ממה עשויות דפנותיה וגגה? דוגמא מספר 6: בתורה שבכתב כתוב שצריך ארבעת מינים ובתוכם יש "פרי עץ הדר.." מי גילה לנו שזה אתרוג אולי הכוונה היא תפוז? אולי התכוונה התורה ללימון? דוגמא מספר 6: "לֹא תִרְצַח" - מהו הגדר של לרצוח? להרוג אוייב, מותר או אסור? מי מחליט שזה אוייב? מי מחליט מתי הורגים? ומה עם הריגת גנב? שודד? אנס? מי מגדיר את הדברים מהו כן רצח מה לא? ודאי ישנה תורה שבעל-פה המגדירה את פרטי הדברים. בנוסף לכך בלי התורה שבעל פה גם לא היינו יודעים מה הפיסוק, ולכן ניתן להבין שהתורה קוראת לרצח ח"ו – כמו בעשרת הדברות כתוב לא תגנוב ולא תרצח- היינו מבינים לא, תרצח ! , לא, תגנוב ! עלינו לשאול שתי שאלות: 1. כיצד ציפה הקב"ה שאנו נמלא את רצונו, מבלי שנוכל לדעת מהו רצונו במדוייק? 2. וכיצד קרה הדבר שכולם החליטו לקרוא את אותו הדבר? שהרי כל הניקוד בכל הספר תורה הוא אותו דבר בכל הארצות בעולם! המסקנה פשוטה: אכן בצמוד לתורה שבכתב ניתן לעם-ישראל גם הפירוש בעל-פה של דרך הקריאה הנכונה. מסקנה: לא נוכל לקיים את רוב מצוות התורה ללא הפירוש שניתן לנו על ידי הבורא שהוא התורה בעל-פה הניתן יחד עמה, ומבאר מהי המצווה, הגדרתה, מהותה וכל פרטיה, אם כן הדברים מעידים על מציאותה של תורה שבעל-פה. העובדה המעניינת היא: שעם ישראל מקיים את המצוות הכתובות בתורה שבכתב על פי אותה תורה שבעל-פה, לכולם יש אותו פירוש של מצוות, ללא שינויים, למעלה מ3300- שנה בכל התפוצות, אם כן ודאי ניתנה תורה זו שבעל-פה יחד עם תורה שבכתב יחד בו זמנית מתחילתה. http://www.olam-jew.com/shut/hayav-tora-shebealpe.htm

 

[שומע אותכם]

איך התחילו המחלוקות?

שאלה: איך נתהוו המחלוקות? תשובה: יש לדעת שבתחילה לא היו כמעט מחלוקות כי היה את בית הדין הגדול וכל ספק היה היהודי פונה לבית הדין שבעיר שלו ואם הם לא היו יודעים היו פונים לסמכות יותר גבוהה עד שהיו יכולים להגיע לבית הדין הגדול בירושלים ששם היו נפסקים הדברים ללא עוררין, אבל מאז זמן החשמונאים שבגלל הגזירות נתפזר בית הדין הגדול אז התחילו המחלוקות. ויש לדעת שאף על פי שכשפותחים את התלמוד והמשנה נראה כאלו ישנם הרבה מחלוקות אבל האמת היא שיחסית לכמות החומר אז ברוב ההלכות אין מחלוקות, לדוגמא כולם מסכימים שיש להניח תפילין , לשמור שבת, לא לגנוב ולא לרצוח, לעשות פסח וסוכות, כי כולם מסכימים בכל העניינים העיקריים, ומה שיש מחלוקות זה על הפרטים שצדדים שבתוך ההלכה, אבל על עיקרי ההלכות אין מחלוקות, כי זה עבר מדור לדור ומרב לרב. המחלוקות הן על הפרטים ועל החלת כללי הפסיקה על המציאות המשתנה, שזה דבר שמשתנה לפי הבנתו, כשרונו ושורש נשמתו של כל רב. להלן נפרט את סיבות למחלוקות: סיבה ראשונה היא: כישרונות שונים- לכל אדם יש כישרונות, עומק הבנה וזווית ראייה שונים, קח דוגמא, נניח אתה ואחיך לומדים נהיגה, והנה מורה הנהיגה בוחן אותך לראות אם אתה מוכן לטסט, ופתאום צופרת לכם מאחורה מכונית ספורט, אתה הנהג ואתה מחליט להאט ולתת למכונית לעקוף אותך, אחיך שיושב במושב האחורי באוטו, אומר לך איזה שטות עשית! היית צריך להגביר את המהירות שלך , ושניכם מתווכחים, מורה הנהיגה מתערב ואומר ששניכם צודקים, כל עוד אתם לא עוברים על כללי הנהיגה אז ניתן או להאט את הרכב או להגביר מהירות בתנאי שלא תעבור את המהירות המומלצת. אתה ואחיך שומרים על הכללים אבל האופי שלך הוא לפסוק להאט ולא להכנס לסיכונים ולעומת זאת אחיך גם שומר על הכללים אבל הוא מעדיף להאיץ באוטו, המחלוקת ביניכם קשורה לאופי השונה שלכם. כך גם הרבנים הם קיבלו את הכללים לפסיקה אבל כמובן שישנם דברים ומקרים שלא כתובים והם פוסקים לפי כללי הפסיקה, ויתכן שני רבנים שיפסקו הפוך אבל שניהם צודקים כי שניהם פעלו לפי כללי הפסיקה, וכל אחד מדמה את המקרה לפי סברתו ושכלו מה שאלוקים נתן לו. הם אמנם יכולים לדון ביניהם אבל כל עוד ששניהם פוסקים לפי הכללים ואינם מטים את הדין לפי רצונם אלא לאחר עיון וחקירה אמיתית אז אלוקים מסכים עם שני הפסקים האלה אפילו אם הם הפוכים! ואם תשאל למה הדברים לא ברורים? למה לא כתבו את כל הכללים ואת כל הפרטים וכך לא יהיו מחלוקות? אז התשובה היא שלא שייך לכתוב את כל הפרטים ופרטי הפרטים, המהר"ל ממשיל זאת לעץ , ענפים ועלים- דהיינו: כמו שבכל עץ יש את הגזע ויש את הענפים הראשיים ויש את הענפים שיוצאים מהענפים הראשיים ויש גם את העלים, כך גם בכל הלכה ישנם פרטים ופרטי פרטים, ולכן יתכן שקיבלו מרבותיהם את ההלכות אבל לא שייך לפרט כל מקרה ומקרה בחיים , כי זה פרט בתוך הפרטים הכלליים ולכן עליהם לפסוק הלכה לפי הכללים שיש בידיהם ולפי השוואות למקרים דומים שפסקו להם רבותיהם ולכן נתהוו מחלוקות כי יש לכל אחד כשרון שונה והבנת עומק שונה. סיבה שנייה להתהוות המחלוקות היא מפני שכל יהודי יש לו שורש נשמה ממנו היא נחצבה, יש נשמה שהיא משורש של דין ויש נשמה שהיא משורש של חסד, יש רב ששורש נשמתו הוא משורש דין ולכן הוא נוטה להחמיר ויש רב ששורש נשמתו הוא משורש חסד והוא נוטה להקל. שני רבנים אלה, פוסקים לפי הכללים ולא סתם מחליטים מעצמם אבל הנטייה הפנימית שלהם מורה להם להתיר או לאסור, ודאי שהם לא מחליטים באופן שרירותי כי בא להם, אלא פשוט כשבא אליהם מקרה שלא כתוב בספרים ולא פסקו בו בעבר אז הנטייה הנשמתית שלהם זה להשוות את זה למקרה האוסר או למקרה המתיר לפי נטיית נשמתם. וכך נתהוו מחלוקות. http://www.olam-jew.com/shut/eich-nitavu-machlokot.htm