תופעות טרום לידה?

[שרוֹן]

תופעות טרום לידה?

כמה ימים שיש קטע חדש, הילד נכנס ללופים של אני רוצה . מסבירים למה אי אפשר, מציעים חלופות. נדה. אתמול זה היה "אני רוצה מיץ בננות", מלווה בבכי של חצי שעה כי אי אפשר בדיוק את המיץ בננות שהוא רוצה. הנסיונות: מיץ בננות אנחנו מבאים מגרמניה, נביא בפעם הבאה שניסע לשם. אפשר לקפוץ לסופר המקומי להביא מיץ פירות שיש בו בננות אפשר להכין מיץ בננות מבננות כל הצעה רק החריפה את הבכי. אין ודי, תתמודד. היה גם מתוך המיטה "אני רוצה את הכרית הקטנה". יש לו כרית טובה לראש, ועוד שתי קטנות שתפרתי לו פעם לחיבוק. ה"כרית הקטנה" היא זו שאני שמה בין הרגליים כשאני הולכת לישון מאז שהבטן גדולה. במשך היום הוא יכול לשחק איתה, אבל כשאני נחה או הולכת לישון (הלכתי לישון איתו), אני צריכה אותה. הסברתי לו שאני צריכה אותה עכשיו ונתתי לו לבכות. היה גם "אני רוצה לישון עם המטר" (הוא אוהב לשחק איתו במשך היום), הסברתי שהוא יוכל לשחק איתו מחר בבוקר, הסברתי שהוא עלול להחנק ממנו בלילה (חוק בל יעבור עוד מבית אמא- לא הולכים לישון עם שרשרת או דברים כאלה שעשויים לחנוק), הסברתי שזה כמו שלא הולכים לישון עם הפאזל. כלום. הוא בכה ובכה, קינח בעוד "אני רוצה לישון עם המטר" ונרדם. רעיונות זה לא הקטע פה. הם רק מעצבנים אותו. כשמנסים להכניס הומור "ואני רוצה מיץ פאפיות" "ואני מיץ כובעים" זה לא עובד. רק הדבר עצמו וזהו. שום תחליפים, שום דבר. אני מניחה שהבעיה לא נמצאת בבננות בכרית או במטר. כואב לי עליו, אבל אני לא כ"כ יודעת מה לעשות.

 

[לאה_מ]

לא יודעת אם לייחס את זה דוקא לטרום

לידה, אבל אני חושבת שזה הרבה פעמים סימן למוכנות שלהם לקבל על עצמם עוד עצמאות. לפעמים הם לא יודעים לקחת לבד, וצריך ממש לתת להם. אז את יכולה לנסות בכיוון הזה (גם בדברים שלא נראים לך קשורים בכלל לנושא של הפיקסציה הנוכחית שלו). אם הומור לא עובד, מה עם אמפתיה מינורית (כלומר, לא לעשות מזה עניין גדול, אבל כן לומר לו "אתה מאד רוצה עכשיו מיץ בננות"). פשוט שידע שהרצון שלו הוא לגיטימי. ולא סיפרת בשבוע שעבר לגבי תגבור בתשומת לב שגרר שיפור בעניין הספירה? יש שינוי בעניין הזה? אולי תנסי ליזום תשומת לב, ליזום מגע פיזי, אפילו כשזה כביכול מאולץ מצידך?

 

[שרוֹן]

בעניין של העצמאות,

הנקודה היא שדווקא היתה לו יותר עצמאות קודם, הוא היה עושה יותר דברים בעצמו ואיתנו- מקלף חותך ירקות, מוציא בסוף הסרט את הסרט או הCD ושם בקופסא, מדליק לעצמו אור בשירותים עם שרפרף. עכשיו הוא כמעט לא עושה יותר את הדברים האלה, הוא מבקש שיעשו לו, לא רוצה להצטרף לבישולים במטבח. הוא כן בקטע של לעשות הרבה דברים לבד- אבל זה באמת כל הפאזלים ולקרוא ולספור להנאתו. אפשר לעשות איתו דברים ביחד בעיקר דרך מה שמעניין אותו, ולפעמים אפשר להזיז את זה לתחומים אחרים כדי לשחרר את הלופים האלה. אולי אם נחפש תחומי עצמאות חדשים שעצם הלמידה שלהם תעניין אותו... בעניין בהאמפטיה, גיליתי שזה בדרך כלל גורר יותר בכי מסוג רחמים עצמיים. משהו בסגנון, את יודעת מה עובר עלי ואת לא עושה בשביל לשנות את זה... יש שיפור ניכר בספירה, רוב האנרגיה הזו מופנית לקריאה ולדברים משותפים שעושים בתחומים שהוא אוהב. בענייני נגיעות, זה מאוד טיבעי לי לגעת בו, אבל צריך למצוא טריקים לעשות את זה, נגיד, מיסוג'ים של האצבעות תוך ספירה, "לגלות" חלקים של הגוף שלו מתחת לסדין, חיבוקים כשאפשר, ליטופי גב בהשכמה (האמת , בהשכמה אני יכולה ממש ללטף, כי הוא עוד ישנוני, אז אני מנצלת את זה למלא את המצברים לכל היום).

 

[ליליה והגמדים]

קרו לנו דברים כאלו לפני הלידה

אם זה עוזר לדעת, אז זה נראה לי בהחלט קשור. הציפיה ללא ידוע ולשינוי עמוק בסדר המשפחתי יוצרת פחדים, שיוצרים שינויים התנהגותיים. טבעי. כדאי אולי, שלא בזמן ההתעקשויות והבכי, לצייר ביחד בדמיון את החיים אחרי הלידה ולתת לו מושג טוב יותר על מקומו במשפחה המתרחבת. ידיעה זה דבר מרגיע.

 

[שרוֹן]

אנחנו כבר כמה זמן מדברים

על לכתוב איתו סיפור ללידה. גם על כל מה שמסביב, אבל בעיקר על הת'כלס, שיהיו עוגנים של ממש (מה יהיה לפני, תוך כדי, ואחרי). אולי הגיעה השעה. אנחנו כן מדברים על הדברים האלה, אבל יש לי תחושה שמשהו מוצק, ויזואלי, כשהוא שותף לעשייה, יהיה יותר מוחשי.

 

[ליאת +]

אולי שיתוף בקניות לקראת הלידה?

לא בבחירה של עגלה... אבל בכל מיני פיצפקס שקונים או מוציאים מהמחסן. אצלי זה בתכנונים (אם אני אגיע לעשות את זה- ממש לא ברור). ואם זה מעודד אותך- לי יש בבית עכשיו "תינוקת" קטנה: אביתר מסתובב עם גופיה ארוכה שלי ומודיע שהוא תינוקת קטנה ושאני צריכה לטפל בה...

 

[שרוֹן]

אפשר לנסות-

אבל אני לא יודעת איך לפרש את הנכונות שלו לדבר כזה. מצד אחד הוא ביזמתו תרם ספר לתינוקת , בא אלי ואמר שאת הספר הזה הוא נותן לחופחי (שם שהוא המציא לה פעם), כי זה ספר לקטנים. הייתי די המומה, כי הוא תמיד רכושני לגבי החפצים שלו. אמרתי לו שזה רעיון נהדר, ונראה לי שהיא תשמח. מצד שני- אתמול התחלתי לשבת איתו על הסיפור, והוא די מהר התבאס ועבר לעניינים אחרים, הוא היה נראה נבוך, אז אמרתי לו שנמשיך מחר. היום בבוקר יצא לו משפט שבכלל אין חופחי, ואין לי כלום בבטן. אוף. אולי לדלג על ההכנה הזו? אולי זה רק מזיק?

 

[ליאת +]

זה יכול להטריד אותם כשהם

מרגישים שיותר מידי יושבים להם עם הראש עם משהו. בחושים הרגישים שלהם קולטים שמצפים מהם למשהו רק שלא ברור להם כל כך למה. מה גם שהם באמת מרוכזים בעצמם ובעולמם, ועוד חודש זה כל כך הרבה זמן. הכוונה שלי בהכנה היא להזכיר מידי פעם את העניין- פשוט כי נראה לי שנדמה לו שההריון שלי זה מצב נצחי (גם אני מרגישה ככה לפעמים...) אז בימים האחרונים חשבתי שכדאי להתחיל להכניס גם את העניין שיום אחד באמת תהיה תינוקת וכו'. הכנת חפצים, חדר או פינה בבית או כל דבר אחר נראה לי כמשהו מוחשי עבורו. בתכל'ס- אני לא חושבת שבאמת אפשר להכין למשהו. התגובה של הבן שלך מזכירה לי את הנסיונות שלנו בעבר לדבר עם אביתר על המשפחה השונה שלו. גם כאן הנסיונות האלה זכו לגלגולי עיניים מצידו (מה הן רוצות ממני )ומעבר חד לנושאים שברומו של הסרט מלך האריות. ולמדנו שצריך להעלות את הנושא בצורה הרבה יותר אגבית (עדיין לא ברור לי לגמרי איך, אבל ברור לי שילדים- או לפחות הילד הזה- לא אוהבים "שיחות" כבדות כאלה).

 

[שרוֹן]

מסכימה איתך, מה אני אגיד.

פעם ראשונה שיזמתי משהו בעניין היה אתמול. לפני כן זה רק שאלות שלו מתי היא יוצאת (כבר סימנו על הלוח שנה את התאריך שבערך), כל כמה זמן, ואז יכול להתפתח סמול טוק בעניין (היא עוד קצת קטנה ולא מוכנה, כשהיא תהיה גדולה ולא יהיה מקום בבטן של אמא היא תתחיל לדחוף ולצאת החוצה ואז תוכל לראות אותה). חשבתי על הספר, כי התגובה שלו כשהוא חרד היא די קיצונית (כל מה שעבר עלינו בחודש שעבר) ואני מנסה לעשות פעילות מונעת. אני רוצה להראות לו איפה הוא בתמונה, עם כמה אפשרויות למי מהחברות תשאר איתו בלידה (יש שתיים משוריינות, ומי שתוכל בזמן אמת תבוא), אח"כ יש רכבת אווירית של סבתא א' ואחרי שבוע סבתא ב'. אני אחכה שהוא ירצה להמשיך את הסיפור בעצמו. אם בכלל. מקסימום נעביר אותה בטיבעיות. באמת לא סיפור- החברות שלנו כבר בילו איתו מידי פעם ביחידות, אני ממילא אנסה להשתחרר מוקדם מבית יולדות, והוא יבין את העניינים באופן מעשי יותר. הרי גם אותנו אי אפשר היה להכין להגעה שלו לחיינו

 

[אלדורית]

פטנט מהספר "איך לדבר עם הילדים

וכולי" שעבד כמה פעמים (אפילו עם הקטנה, עוד לפני גיל שנתיים) למרות שהוא נשמע מופרך לגמרי. זה עובד ככה: הוא רוצה משהו שאי אפשר לתת לו. את אומרת שאי אפשר. הוא מתעקש. את מציעה לכתוב על נייר את מה שהוא רוצה (אפילו אפשר לבקש ממנו שיביא נייר). זהו. אני הגדלתי ראש ותליתי את הנייר על הדלת. ככה אפשר היה להיזכר במשך כמה ימים שהקטנה רצתה, מה זה היה? אני כבר לא זוכרת. אבל היא גם כן מעדות העקשנים בע"מ, ואם זה עבד עליה (ועל בת דודתה העקשנית לא פחות בעיצומה של סצינת-הבה-נראה-גם-למשפחה-המורחבת-מה-אני-מסוגלת-לעשות) אז זה באמת פטנט מוצלח. זה לא עומד בסתירה לעצות הטובות שקיבלת, אבל זה עשוי להיות טיפול נקודתי נוח. (ואם לא נוח לך עם האמריקאיות של השיטה הזאת, אפשר לראות את זה כטרום-יומן: הרי ביומן בין השאר מעבדים רצונות שלא מתממשים לסיפורים נסבלים באמצעות הכתיבה).

 

[לאה_מ]

גם אצלנו זה עובד

וגם אני עשיתי את זה בהתחלה בצורה מאולצת לחלוטין, וגם רק בגלל ששום דבר אחר שניסיתי לא עבד, ובייאושי נזכרתי בעצה הזו מ"איך לדבר". ועוד דבר - בפעם הראשונה שניסיתי את זה, לא היו לי נייר ועט. אמרתי פשוט "אם היו לי נייר ועפרון הייתי כותבת...", וזה עבד

עם אורי עשיתי את זה כמה פעמים בהצלחה מרובה

, ואחר כך תלינו את הפתקים במקום שאני לא אשכח מה כתוב שם

 

[שרוֹן]

קניתי ../images/Emo13.gif

קראתי את הספר בזמנו, והיה נראה לי רעיון יפה, רק שלא נזקקנו לו אז, תודה על התזכורת!