תוף הפח\גינטר גראס
הוצאת זמורה-ביתן; 527 עמודים. במקור: Die BlechTrommel/Günter Grass לפני כשעה לערך, סיימתי אותו. מה אומר ומה אדבר, זהו בדיוק סוג הספרים שקשה למצוא מילים לתאר אותו. לא אומר אם אהבתי אותו או לא; לומר "הנאה" על ספר שכזה, אין זו מילה הולמת. אני יכול לומר רק, שלאחר ששרדתי את 180 העמודים הראשונים, שיש בהם חן מסוים, אך מייגעים למדי, שוב לא יכולתי להפסיק לקרוא בו. סיפורו של אוסקר מאצאראט (Matzerath), שנולד בעיר דאנציג, היום גדאנסק , בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. ברנש לא רגיל, האוסקר הזה. מתאו הקטן והאהוב בבית חולים לחולי נפש, כותב הוא את סיפור חייו, וסיפורם של האנשים שהכיר במהלכן. ויש הרבה כאלה; וכל אחת מן הדמויות היא יותר גרוטסקית ומגוחכת מקודמתה. תכונתו הראשונה הראויה לציון, היא זכרונו יוצא הדופן; הוא זוכר הכל מרגע לידתו, ואף קודם לכן. וכך הוא מתאר את מאורע לידתו, בדרכו ההזויה: הייתי מכלל אותם ילודים פקוחי אזניים, שהתפתחותם נשלמה עם לידתם ושמכאן ואילך אינה צריכה אלא אישור. בתורת עובר הקשבתי רק לקול עצמי בלא להיות נתון לשום השפעה של הזולת והתבוננתי בעצמי באספקלריית מי השפיר, ואילו עכשיו רגע שנולדתי הטיתי אוזן בקורתנית מאוד לדיבורים הספונטאניים של הורי תחת הנורות. ... "בן זכר" אמר אותו מר מאצאראט, ששיערתי כי הוא אבי, "הוא יטול בידו את החנות לכשיגדל. עכשיו אנו יודעים סוף סוף לשם מה אנחנו עמלים". אמא חשבה פחות על החנות, ונתנה דעתה יותר על ציוד בנה : "כן הלא ידעתי שזה היה בחורון, אפילו שאמרתי לפעמים שזו תהיה ילדה". כך הקדמתי להתוודע אל הגיון הנשים, ושמעתי אותה אומרת אחר-כך: "כשיהיה אוסקר בן שלוש, יקבל תוף פח". אכן קיבל אוסקר תוף פח, אך החליט, בניגוד לדעת אביו, להפסיק לגדול. מאז הפך התוף למהות חייו; ניתן לומר שהוא תופף את רוב שארית חייו. התוף היה לו למקור השראה, למושא אובססיה, בעזרתו תופף את זכרונותיו, בעזרתו עיצב את עתידו, יחד עם תכונתו הנוספת, לנפץ זגוגיות בכח זימרתו. וכאן אנו מצטרפים למסעו של אוסקר, מקום אחר מקום, דמות אחר דמות, אירוע אחר אירוע, כאשר חוט העלילה קופץ באופן מסחרר בין כל אותם מקומות, מאורעות ,ודמויות. נקודת המבט גם מתחלפת כל הזמן בין גוף ראשון לגוף שלישי. יש לציין (כפי שודאי ניחשתם) שחלק מסיפור העלילה מתרחש במקביל למלה"ע השניה. למעשה הוא מחולק לשלושה תת ספרים; הראשון עד פרוץ המלחמה, השני במהלכה והשלישי לאחריה. מהלליו של הספר אף טוענים, שהספר הוא מעין כתב קטגוריה נגד התקופה ההיא, המלחמה, הרייך, הנאציזם וכו'. אינני מקבל זאת: אמנם מאורעות המלחמה הם חלק בלתי נפרד מן הספר ומשפיעים על גורל הדמויות – אך הם בהחלט לא עומדים במרכז הספר, אלא ברקע שלו. וכעת למספר מילות אזהרה הכרחיות. הספר אינו ספר קל לקריאה. חוט העלילה מאוד קופצני, כפי שכבר ציינתי. האווירה לאורך חלקים נכבדים מהספר היא קודרת, הזויה , סוריאליסטית . מעין לעג מתמשך לבני האדם ולמין האנושי. חלק מהסצינות מיועדות בהחלט לבעלי קיבה חזקה בלבד (ואלו לא מאורעות מלחמתיים – סתם סיטואציות גרוטסקיות ומגעילות במיוחד). במיוחד החלק הראשון מהשלושה (180 עמודים ראשונים) מאוד מייגע. השפה היא מליצית ודי גבוהה. נקודות זכות: בהחלט ספר מעורר מחשבה, וניתן רק להעריץ את דמיונו של הסופר. הרבה פעמים תפסתי את עצמי אומר לעצמי : "מאיפה לעזאזל הוא חושב על הרעיונות המגוחכים האלה??"(לדוגמא: פאב ללא אוכל, שבו אנשים חותכים בצל, על מנת להתחיל לבכות ולהביע רגשות). עם ההתקדמות בספר לומדים להעריץ את אוסקר, וקשה להתנתק ממעלליו לאורך זמן (אבל אולי זה בגלל האישיות המתוסבכת שלי). בהחלט יש בספר הזה עוצמה שקשה להסבירה. למרות שאבין בהחלט אנשים שיאמרו לי שהספר בלתי נסבל. טיפ נוסף: הכרות (שטחית) עם ההיסטוריה (המענינת) של העיר דאנציג תתרום להבנת הספר. מומלץ להתעדכן לפני הקריאה. לסיכום: 8 בסולם יאיר.
הוצאת זמורה-ביתן; 527 עמודים. במקור: Die BlechTrommel/Günter Grass לפני כשעה לערך, סיימתי אותו. מה אומר ומה אדבר, זהו בדיוק סוג הספרים שקשה למצוא מילים לתאר אותו. לא אומר אם אהבתי אותו או לא; לומר "הנאה" על ספר שכזה, אין זו מילה הולמת. אני יכול לומר רק, שלאחר ששרדתי את 180 העמודים הראשונים, שיש בהם חן מסוים, אך מייגעים למדי, שוב לא יכולתי להפסיק לקרוא בו. סיפורו של אוסקר מאצאראט (Matzerath), שנולד בעיר דאנציג, היום גדאנסק , בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. ברנש לא רגיל, האוסקר הזה. מתאו הקטן והאהוב בבית חולים לחולי נפש, כותב הוא את סיפור חייו, וסיפורם של האנשים שהכיר במהלכן. ויש הרבה כאלה; וכל אחת מן הדמויות היא יותר גרוטסקית ומגוחכת מקודמתה. תכונתו הראשונה הראויה לציון, היא זכרונו יוצא הדופן; הוא זוכר הכל מרגע לידתו, ואף קודם לכן. וכך הוא מתאר את מאורע לידתו, בדרכו ההזויה: הייתי מכלל אותם ילודים פקוחי אזניים, שהתפתחותם נשלמה עם לידתם ושמכאן ואילך אינה צריכה אלא אישור. בתורת עובר הקשבתי רק לקול עצמי בלא להיות נתון לשום השפעה של הזולת והתבוננתי בעצמי באספקלריית מי השפיר, ואילו עכשיו רגע שנולדתי הטיתי אוזן בקורתנית מאוד לדיבורים הספונטאניים של הורי תחת הנורות. ... "בן זכר" אמר אותו מר מאצאראט, ששיערתי כי הוא אבי, "הוא יטול בידו את החנות לכשיגדל. עכשיו אנו יודעים סוף סוף לשם מה אנחנו עמלים". אמא חשבה פחות על החנות, ונתנה דעתה יותר על ציוד בנה : "כן הלא ידעתי שזה היה בחורון, אפילו שאמרתי לפעמים שזו תהיה ילדה". כך הקדמתי להתוודע אל הגיון הנשים, ושמעתי אותה אומרת אחר-כך: "כשיהיה אוסקר בן שלוש, יקבל תוף פח". אכן קיבל אוסקר תוף פח, אך החליט, בניגוד לדעת אביו, להפסיק לגדול. מאז הפך התוף למהות חייו; ניתן לומר שהוא תופף את רוב שארית חייו. התוף היה לו למקור השראה, למושא אובססיה, בעזרתו תופף את זכרונותיו, בעזרתו עיצב את עתידו, יחד עם תכונתו הנוספת, לנפץ זגוגיות בכח זימרתו. וכאן אנו מצטרפים למסעו של אוסקר, מקום אחר מקום, דמות אחר דמות, אירוע אחר אירוע, כאשר חוט העלילה קופץ באופן מסחרר בין כל אותם מקומות, מאורעות ,ודמויות. נקודת המבט גם מתחלפת כל הזמן בין גוף ראשון לגוף שלישי. יש לציין (כפי שודאי ניחשתם) שחלק מסיפור העלילה מתרחש במקביל למלה"ע השניה. למעשה הוא מחולק לשלושה תת ספרים; הראשון עד פרוץ המלחמה, השני במהלכה והשלישי לאחריה. מהלליו של הספר אף טוענים, שהספר הוא מעין כתב קטגוריה נגד התקופה ההיא, המלחמה, הרייך, הנאציזם וכו'. אינני מקבל זאת: אמנם מאורעות המלחמה הם חלק בלתי נפרד מן הספר ומשפיעים על גורל הדמויות – אך הם בהחלט לא עומדים במרכז הספר, אלא ברקע שלו. וכעת למספר מילות אזהרה הכרחיות. הספר אינו ספר קל לקריאה. חוט העלילה מאוד קופצני, כפי שכבר ציינתי. האווירה לאורך חלקים נכבדים מהספר היא קודרת, הזויה , סוריאליסטית . מעין לעג מתמשך לבני האדם ולמין האנושי. חלק מהסצינות מיועדות בהחלט לבעלי קיבה חזקה בלבד (ואלו לא מאורעות מלחמתיים – סתם סיטואציות גרוטסקיות ומגעילות במיוחד). במיוחד החלק הראשון מהשלושה (180 עמודים ראשונים) מאוד מייגע. השפה היא מליצית ודי גבוהה. נקודות זכות: בהחלט ספר מעורר מחשבה, וניתן רק להעריץ את דמיונו של הסופר. הרבה פעמים תפסתי את עצמי אומר לעצמי : "מאיפה לעזאזל הוא חושב על הרעיונות המגוחכים האלה??"(לדוגמא: פאב ללא אוכל, שבו אנשים חותכים בצל, על מנת להתחיל לבכות ולהביע רגשות). עם ההתקדמות בספר לומדים להעריץ את אוסקר, וקשה להתנתק ממעלליו לאורך זמן (אבל אולי זה בגלל האישיות המתוסבכת שלי). בהחלט יש בספר הזה עוצמה שקשה להסבירה. למרות שאבין בהחלט אנשים שיאמרו לי שהספר בלתי נסבל. טיפ נוסף: הכרות (שטחית) עם ההיסטוריה (המענינת) של העיר דאנציג תתרום להבנת הספר. מומלץ להתעדכן לפני הקריאה. לסיכום: 8 בסולם יאיר.