תומר ביקש

[White Dragon]

תומר ביקש

משהו על אוסטרליה. אבל השעה עוד לא 9 בבוקר ואני עייפה ועצלנית ואתמול היה לנו FUNCTION מהעבודה עם סרטי איימקס בחינם ומשקאות ב-$4 אז המח שלי חוזר באיטיות לתפקד. אז כמו שאני עושה כשאני עצלנית - אני מחפשת פתרונות קלים

ומה טוב שמצאתי משהו שכתבתי על ישראל לפני כמה חודשים. אולי לישראל יהיה יותר נכון. זה באנגלית, מזהירה מראש, אני מצטערת אבל ממש אין לי כח לתרגם את זה לעברית... ואולי אתם תכתבו על ישראל שלכם - זאת שהשארתם מאחורה או זאת שהיתה אז. אני כבר מזמן הגעתי למסקנה שזאת שחייתי בה היא מדינה שאף פעם לא הייתה קיימת וזאת שאחזור אליה לחופשות היא מדינה שאף פעם לא הייתי בה

Here we go: Maybe I was never in love with you. Maybe I will always be in love with you, I don’t know. It’s hard for me to understand what I felt back then and what I feel now. Sometimes I feel bad. Not because I’ve left you, but because I don’t miss you. Because I don’t love you anymore. Not like I did anyway. I remember the days when I couldn’t even think of leaving, I didn’t see a reason to leave. I thought that what we had was the best. But it wasn’t. And, looking at old photos in a new country, I see you like you really were, and probably still are. Ugly, neglected, so young but look so old and tired, sad, maybe even depressed, angry and aggressive. So why is that, that this is when I miss you? When I see you in your ugliness, just like you were. I know everything about you, I can close my eyes and see you, I can hold my breath and breathe you, I can put my hands on my ears and hear your language, so familiar and comforting. Why is that, that I feel guilty? I feel guilty for not loving you, maybe even hating you sometimes, not missing you like I should. 22 years are not a short time. Did I really get over you? Am I running away from who I am or from who I was? I feel guilty for not loving you, and just then, when I think of you with sadness and disappointment, thinking of how great you could have been and what about what went wrong, that’s when I understand that with all of my disappointment and sadness, the painful memories and the feeling that there isn’t love between us anymore, with the memory of leaving you, saying goodbye and looking at you until I couldn’t see you anymore, thinking of that I know I still love you. Not the kind of love that will make me go back to you, and not the kind of love that will make all the bad memories go away. But maybe, just maybe, it’s the kind of love that will make me forgive you, that will make me remember the fond memories more clearly. It’s the kind of love that will excite me with the thought of seeing you again, coming just for a visit. To touch you again… to smell you… to look at you, at every ugly part that will look beautiful to my loving eyes. I didn’t forget you. Even if I tried to I could never do it. I can’t, you’ll always be a part of me, whenever I will think of you I will close my eyes and see you, and I will feel this warmth in my chest. I’m happy in Australia, but you will always be my motherland, and in your language I will always count the change and dream of my sweet sweet Australian girlfriend​

 

[tommer28]

הייתי צריך לבקש בריאות ../images/Emo6.gif

מליון דולר זה כבר לא מה שהיה פעם אם תהיתם, ובשלב מסויים בחיים מבינים שהכי חשובה הבריאות (תומר מתאמן בלהיות פולניה). וואלה נטע, כל הכבוד, כמעט אוסטרליה אבל יאללה, אני ארים את הכפפה. ישראל? אין לי כלום נגדה, האמת? אני ממש אוהב אותה טוב נו, אולי לא אוהב, מחבב. אולי לא מחבב, מעריך... ישראל, מה אפשר להגיד עליה שעוד לא נאמר? שהאנשים שם נפלאים אבל חיות אדם ואוכלים אחד את השני בלי מלח? שאתה סבבה כל זמן שאתה כמוהם, איתם, לבנטיני ואוהב את אייל גולן אבל ברגע שאתה שונה, זה בלתי נסבל? איזה הכללות, אפשר לחשוב שכל ההולנדים נהדרים, כולם סבלניים, כולם נחמדים. אולי פחות איכפת להם, ואולי פשוט הם נותנים לך לחיות. אבל היינו בכלל בישראל, מה אתה נדחף עם ההולנד הזאת עוד פעם. גדלתי שם, התחנכתי שם, זה לא יעזור מה שאני אנסה להגיד או לעשות, אני תוצר של המקום הזה שנקרא ישראל. גם אם אני אדור פה אלף שנה, בישראל התעצבה תודעתי, דיעותי, אופיי וכל שאר דברים שמתעצבים כשגדלים. בתי ספר ולימודים לימודים לימודים, תנועת נוער וחבר'ה וטיולים וא"ש לילה ומחנות, וחברים וחברות ולהסתובב ברחובות עד השעות הקטנות. ואהבות ראשונות ואהבות אחרות. והתנסויות מיניות וגם כאלה אחרות... ועשיתי צבא. אני לא גאה בזה ולא מתבייש בזה. היתה לזה המון חשיבות בזמן שזה קרה. אני לא מצטער על אף רגע. הרגשתי שאני תורם והרגשתי שאני מתבגר, עוד נסיון שחוויתי שם במדינת ישראל, אחד כזה שתרם לי המון, שלימד אותי המון על עצמי ועל החיים. וטיול בדרום אמריקה, ועבודה אחרי הצבא, וחוויות חדשות, חוויות אחרות, ולגור בקיבוץ, ולעבור לבד, וללכת לאוניברסיטה ולפגוש את מי שיהיה בעלי לעתיד. וכל זה רק על קצה קצהו של מזלג מה שהמדינה הזו בשבילי, ישראל. ויש עוד המון. הים שאני כלכך אוהב, והכנרת, והירדן מאחורי החדר בקיבוץ. וחומוס שווה, ועוד כמה מאכלים אחרים, ו'יאללה יהיה בסדר', ו-'אחי'. והמשפחה וחברים שמלווים אותי כבר שנים, חלקם כל החיים. ו- ו- ו- ... עוד איזה מליון דברים אבל החיים נשאו אותי לחיות כאן, ואני לא מצטער על זה לרגע. אני לא מתכחש לזה, אני לא חי בין ישראלים, אני לא נותן לאנשים 'פרוטקציה' כי הם ישראלים. אני יכול גם להגיד הרבה דברים רעים על ישראל, אני יכול גם להגיד דברים טובים או רעים על הולנד. אין מקום שכולו טוב (יש לי הרגשה שכבר כתבתי את זה פעם), אבל גם אין מקום שהוא כולו רע. ובמערכת השיקולים המסובכת שבונה את החיים, אני חי עכשיו בהולנד, עם בעל ושני חתולים....

 

[ro99]

I can't say no to Tomer!

He knows where I live! My Israel is an earlier version to yours: like a Pentium 1 to your Pentium 4... And that is possibly one reason that I have so fewer happy memories than you do of the 18 years I spent there between Aliya and Yerida. Another reason is that I was always different from my environment and refused to pretend that I wasn't. So when I show you now what I saw then, you might want to take into consideration that it is the view from inside a bubble seen through very dark glasses, worn to protect what was inside me and to try and blur what was outside me Israel of my childhood: uniformity, idealism, an almost Soviet zeal to disappear in the mass - together as one, stronger for the common goal. Memories: being bullied for being a dreamer, for not liking the same things that everyone else did, for having different dreams (and they didn't even know the half of them!). Isreal of my teens: conservatism, a less naive idealism than of our childhood, but still... Memories: being bullied for my political views, for my feminism. Being treated with suspicion for my inability to take part in the traditional (oh, how traditional and conservative...) boy-girl thing, for my choices of culture. Israel of my brief Tel-Aviv adulthood: a ray of light - the discovery of a tiny core of people who were just as rejected... An extreme life in the midst of a hate-filled conservatism. Getting beaten up for looking extreme, for behaving unacceptably (in their eyes), for coming out or going into locked gay bars... And in our own private paradise: no rules, no limits, an endless creativity, a haven of freedom without a trace of the immediate outside. And that is one reason that when I look at the so-called free and open gay community that is happening in Israel now, I am shocked by how things seem to have changed mainly on the surface, and that underneath it all, it is very conservative and intolerant in comparison to what was then for us. Very few of us stayed in Israel. And since then England and Holland. Neither are perfect, but they lack the extremes that made my life intolerable. And I occasionally visit Israel, but only for periods short enough to enable me to hold my breath and only half open my eyes, to try and avoid seeing the ever present remnants of what was and very much still is So I guess my Israel is made up of people - close friends - whom I love, and the rest is a distant nightmare

 

[odedee]

ישראל שלי?

כנראה שמעולם לא היתה. ועדיין, אני כנראה אחזור אליה. גדלתי בערד, חממה קטנה... אני חושב שרק בכיתה י"א שאלתי את אמא מאיזה עדה אני - להראותכם כמה שהמקום רגוע ורחוק... אמנם ערד לא היתה גן עדן (בטח לא להומו מתבגר ובארון) אבל שאר הילדים/נערים/נערות היו בסופו של דבר כולם חבר'ה טובים. כשעשיתי טירונות פגשתי בפעם הראשונה אנשים שונים מאד ממני. זו היתה טירונות עתודאים, וחברי למחלקה היו בפרופיל די דומה לשלי - אבל פגשתי את סגל הבסיס... פגשתי את הטבחים... הש"ג-ים... אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שראיתי אנשים כל כך אחרים ממני, וגם הייתי צריך לדבר איתם ולעשות מה שהם אמרו. אז זו היתה חשיפה קצרה, ודי הלם. אבל כשהטירונות נגמרה התחלתי את הלימודים באוניברסיטה והסטודנטים מסביבי היו ברמה. אבל למדתי בבאר שבע... ולאט לאט הבנתי שהאנשים מסביב (מחוץ לאוניברסיטה) הם די שונים ממני... מאד שונים. כל כך שונים, שבשבילי ללכת למכולת ולפגוש את המוכר ואנשים אחרים בתור היה פשוט לא נעים. אח"כ כשהתגייסתי הוצבתי ביחידה עם אנשים מצוינים, ושוב חייתי באשליה שכל מי שמסביב נחמד וסימפטי. אבל ככל שחלפו השנים נחשפתי עוד ועוד למה שמסביב, למי שמסביב. ראיתי את הכיעור בפוליטיקה, את הכיעור והטמטום בדת, את השנאה, והרשעות, והקנאה, והחטטנות. זה תהליך שעברתי למעשה רק בשנים האחרונות, ובו הלכה והתחדדה אצלי התחושה שבעצם, זה לא העם שלי. או לפחות, לא נעים לי להיות חלק מהעם הזה, שצועק במוזיאונים בלונדון, רב עם הדיילת במטוס, לא יודע לעמוד בתור ומסביר לכל אמא ברחוב איפה היא טועה בחינוך הילדים שלה. זה מסתורי בעיני, אבל איכשהוא התחושה הזו הכי מתחדדת כשאני במטוס אל ישראל או ממנה. אני פשוט מתכווץ במושב ואומר לעצמי שאני לא קשור לכל הברברים האלה שמסביבי. מצטער, אני פשוט לא שייך, לא דומה לכל האנשים האלה. מקווה שכל הנאום הזה לא יצא מגעיל או מתנשא או מה. אבל באמת, אני מרגיש שאני, והחברים שלי, מייצגים חלק קטן מאד מהעם. אני חושב שאין לי שפה משותפת עם 95% מהמדינה. וקשה לי לחיות בתור זר בתוך עמי. אני תוהה רק אם זו תחושה לא רגילה שאני חש רק בגלל ישראל, או שזו תחושה שאני ארגיש בכל מדינה בעולם. נראה לי שזה כן בגלל האנשים בישראל. כמובן, דיברתי רק על האנשים, ויש עוד כל כך הרבה דברים אחרים שממאיסים את ישראל - המיסים המטורפים, שיטת ה"יהיה בסדר", החום, ש"ס, הטרור, המילואים. אוף, נראה לי שכל זה יצא מבולבל. אז מה.

 

[justlior]

אז מה שאתה אומר בעצם זה

שכל הזמן שהיית בארץ היית "ישראלי בחו"ל בארון". בהחלט מזדהה עם התחושה. אישתי כל יום מסתכל עלי ומבשרת לי, "אף פעם לא האמנתי שאני אתחתן עם ישראלי".

 

[odedee]

אולי, אני באמת לא בטוח.

כמו שכתבתי בסוף, יכול להיות שבסופו של דבר אני ארגיש ככה בכל ארץ שאחיה בה. אולי יש בי חוסר הזדהות וזרות. וואלה, לא יודע. אני כן יודע שבשנים האחרונות הרגשתי שאני לא סובל את רוב הישראלים. ואיך באמת אשתך התחתנה אתך אם ככה היא חשבה?

 

[ro99]

I don't think you will

I think you might be confusing two things: a country that you lived in because of someone else's decision and a country that you chose to live in because the life there seemed more attractive to you. All countries have shit aspects and better aspects, and the longer you live in them the more of them you discover. But the good elements that drew you there in the first place are usually quite stable - you are just getting a more rounded picture of your environment, becoming a real citizen of that country that is no longer simply blinded by the new and shiny, no longer believing the myth that the streets are paved with gold. It's a good thing - a king of maturity. I know the airplane experience so well... And I wrote in my piece about the "other country" not having the nightmare aspects of Israel. I think the main problem is that Israel is so "in your face" - people force you kicking and screaming into this communal life, and if you don't fit then they will change you - trust them they know what they're doing... The airplane experience is just a much more claustrophobic version of the real thing, highly concentrated and so much worse because you've almost forgotten what it's like and switched off all your old defence mechanisms (notice how I'm turning Israeliness into a pathology...). What we have all found, in a way, is a country where we can live in peace (and I don't mean politics here), a country where you can get into a taxi without the driver immediately asking you whether you have children and why not... And you end up leading a strange rootless existence: you are forever tied to Israel because it's your past and your childhood and on the other hand you lack the past and the childhood to tie you to the new country. But the longer you live there, the more past you gain. Anyway, it's so Jewish to expect your country to be your family - isn't one Yiddische Mamma more than enough for one lifetime?

 

[odedee]

אני חושב שלא.

אני קורא בהודעה שלך הרבה (עד כמה שאני מצליח לקרוא את האנגלית...) מהפרספקטיבה האישית שלך, זה לא בדיוק מה שאני התכוונתי אליו. אין ספק שנולדתי איפה שהורי בחרו, ואיפה שאני נמצא היום זו בחירה שלי. התכוונתי שהתחושה של זרות, של מיעוט, היא משהו שהופיע אצלי אחרי הרבה שנים בישראל, ואני חושב שזה אולי פשוט ענין של זמן, עד שנחשפים לשכבות שונות באוכלוסיה ומתחילים באמת להרגיש בבית עם זה - או שלא. יכול להיות שאחרי 10 שנים בארה"ב אני אומר אותו דבר על האמריקאים - רדודים, רודפי בצע, בוקים, לא יודע מה. אני פה רק קצת יותר מחצי שנה ואני לא מתחיל אפילו להרגיש שאני מכיר את העם הזה. אפילו לא את העם באיזור הקטן שאנחנו גרים בו. ולבי המטוס - תמיד היו לי התחושות האלה שאני מוקף ברברים, הרבה לפני שעברתי לארה"ב. גם כשהייתי חוזר מביקור של שבוע באירופה. בשבוע לא שוכחים ולא "מכבים מנגנוני הגנה".

 

[itay82]

וכאן...

למען האמת, כבר המון זמן לא הייתי בישראל. אני לא מפסיק לנסוע לכל מקום אפשרי באירופה (גם ענייני עבודה, בערך) בשנתיים האחרונות, אבל ישראל אף פעם לא היתה אחד מהמקומות האלה. אולי כי אני יודע שככה אני עוד יכול לשמור על איזשהו רגש נוסטלגי אליה. פשוט כל פעם שאני באמת מגיע במגע עם איזושהי אווירה ישראלית אני מרגיש באמת רע. אז אני לא חוויתי את החיים בישראל לפני שנות דור ואין לי מושג איך זה מחוץ לתל-אביב. אני אחד מהסנובים שנולדו וגרו בתל אביב (בשבילנו רמת גן והרצליה נחשבו לפרברים מרוחקים מאוד). דווקא הקטע ההומואי אף פעם לא הציב לי בעיה כלשהי, כולם ניסו להראות כמה הם פתוחים וכמה הם במרכז העולם ומה הם מגניבים וכל זה. הרגשתי שוני תמיד בדברים אחרים, וזה התחיל מזה שילדים זרקו עלי אבנים כשהייתי קטן כי דיברתי פולנית עם סבתא, לדוגמא. אף פעם לא באמת הרגשתי שייך, גם כי אף פעם לא באמת התחברתי לסממנים החיצוניים (לא, אני לא אוהב חומוס ואני סמי-אלרגי לסומסום, אז טחינה וחלווה טעמתי בפעם האחרונה בגיל 4). הלאומנות הישראלית, שהצליחה להשתרש כל כך עמוק תוך 60 שנה, תמיד הפחידה אותי. נכון, אני משם. יש המון דברים שאני אוהב שם: המסעדות הבולגריות של יפו, הזקנות שצובעות את השיער לכחול, תל אביב ביום שישי בבוקר, אייס קפה בכיכר מסריק בקיץ, כמה חברים נהדרים (שרובם עזבו כבר או בתהליכי עזיבה). אני יודע שתשע עשרה השנים שהעברתי שם תמיד יישארו איתי וששם עוצבה דרך המחשבה שלי ושיחסי האהבה-שנאה שלי עם הארץ מגיעים לפני מה שאני חושב על צרפת או על שוודיה הרבה פעמים. אבל עדיין, אני שמח להיות רחוק כדי לשמור על כמות בריאה של געגועים הביתה, כי ברגע שאני שם אני מרגיש באמת לא שייך.