אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
תווים תווים.....
- פותח הנושא pel
- פורסם בתאריך
תשובה לא מוסמכת
דו-רה-מי הם כן בין לאומיים מבחינה שהם מוכרים בכל העולם אבל לא נמצאים בשימוש בכל מקום. CDEFGAH לקלידים הלבנים בגרמניה (ונדמה לי שגם בצרפת ובעוד ארצות אירופיות. CDEFGAB לקלידים הלבנים בארצות דוברות אנגלית. כש: C זה דו, D זה רה וכך הלאה. שמוש במספרים לקלידים השחורים לא מוכר לי (אבל אמרתי כבר שזוהי לא תשובה מוסמכת). קיימת שיטה לנגינה על פסנתר שלא על פי תוים אלא על ידי אותיות ומספרים. שאמורה להיות יותר קלה ללמידה. אם זוהי השיטה שמלמדים אצלכם מציע לכם להוציא את הילד ולרשום לשעורי פסנתר שכן מלמדים לקרוא תווים.
דו-רה-מי הם כן בין לאומיים מבחינה שהם מוכרים בכל העולם אבל לא נמצאים בשימוש בכל מקום. CDEFGAH לקלידים הלבנים בגרמניה (ונדמה לי שגם בצרפת ובעוד ארצות אירופיות. CDEFGAB לקלידים הלבנים בארצות דוברות אנגלית. כש: C זה דו, D זה רה וכך הלאה. שמוש במספרים לקלידים השחורים לא מוכר לי (אבל אמרתי כבר שזוהי לא תשובה מוסמכת). קיימת שיטה לנגינה על פסנתר שלא על פי תוים אלא על ידי אותיות ומספרים. שאמורה להיות יותר קלה ללמידה. אם זוהי השיטה שמלמדים אצלכם מציע לכם להוציא את הילד ולרשום לשעורי פסנתר שכן מלמדים לקרוא תווים.
אחרי שקודם עניתי תשובה מפורטת
שנבלעה על ידי מפלצת ההודעות של תפוז כמה פעמים - עד שאבדה לעד, אנסה שוב. ואתחיל מהמסקנה (כדי שחסרי הסבלנות לא יצטרכו לקרוא הכל): לימוד תוים חשוב מאוד במסגרת לימודי נגינה (כשם שלימוד קריאה חשוב כשלומדים שפה). לימוד נגינה בעזרת סימון התוים (ע"י אותיות או קיצורים)/מספרים/שמות התוים (ולא משנה באיזה שפה משתמשים) היא שיטה מוכרת, שאכן מקלה על התלמידים המתחילים אבל יש לה בד"כ תוצאות הרסניות מבחינת יכולת לימוד התוים של התלמידים (ולא אלאה אתכם בכל הסיבות מההיבט הפסיכולוגי והמתודי). אני יכול רק להמליץ בחום להמנע משימוש בשיטות האלה. עד כדי כך אני מתנגד שאמליץ ללמד נגינה במשך זמן ממושך בכלל ללא תוים (ע"י שמיעה/חיקוי ואלתור) ואז להוסיף את לימוד התוים מאשר ללמד תוים בשיטה לא טובה. אם קיימת מוכנות נפשית של הלמיד (ענין של גיל ומצב קריאה/כתיבה בשפת האם) אפשר להתחיל עם לימוד תוים מהתחלה. בענין השמות, לא אפרט את כל ההסטוריה על פרטיה, אבל בקצרה (עד כמה שזה יכול להיותל קצר) את השמות (דו/אוּט) רה מי פה סו(ל) לה (סי/טי) המציא גווידו מאָרֶצו במאה ה11. השמות בסוגריים ניתנו מעט מאוחר יותר. השמות ניתנו עפ"י ההברה הראשונה של המשפטים המוסיקאליים המרכיבים מזמור, שכל משפט שלו מתחיל בצליל גבוה מקודמו. המזמור היה בלאטינית והשיטה הזאת התפשטה והיא עד היום מוכרת בארצות הדוברות שפות לטיניות (איטלקית, ספרדית, צרפתית וכו´) השיטה של האותיות התפתחה למיטב ידיעתי באנגליה, ברנסנס, לכל תו מהסולם הדיאטוני (ה"לבנים") ניתנה אות - החל בA עבור לה ועד G עבור סול וחוזר חלילה. לפני האות מוסף סימן ההתק (דיאז/במול). השיטה התפשטה לארצות אחרות הדוברות שפות גרמניות (גרמניה, הולנד, דנמרק וכו´). כמו כל דבר בגרמניה - השיטה שוכללה והפכה למדוייקת יותר: B הפך לסי במול (שהיה הרבה יותר נפוץ מ סי רגיל) וH הפך ל סי, חוץ מזה מוסיפים is לדיאז ו es לבמול, כך שFis הוא פה דיאז וDes הוא רה במול וכו´. כך שהיום ישנן שלוש שיטות שקיימות במקביל ברחבי העולם - השיטה הלטינית (בארצות הדוברות שפה לטינית) השיטה הגרמנית (בארצות הדוברות שפה גרמאנית, למעט אנגלית) והשיטה האנגלית. לכל שיטה יתרונותיה וחסרונותיה, בסה"כ מדובר בענין של הרגל. רוב המוסיקאים המקצועיים מכירים את כל השיטות אבל קוראים לתוים בשמות שהם רגילים אליהם (כמו לימוד שפה זרה). לא ממש משנה איך קוראים לתוים, משנה היכולת לקרוא אותם (את העיגולים על הקרוים הקרויים חמשה). הגירסא הקודמת של התשובה הייתה מוצלחת יותר, אבל בכל מקרה אני לא בטוח שזה נושא שכל כך מענין את כלל האנושות.
שנבלעה על ידי מפלצת ההודעות של תפוז כמה פעמים - עד שאבדה לעד, אנסה שוב. ואתחיל מהמסקנה (כדי שחסרי הסבלנות לא יצטרכו לקרוא הכל): לימוד תוים חשוב מאוד במסגרת לימודי נגינה (כשם שלימוד קריאה חשוב כשלומדים שפה). לימוד נגינה בעזרת סימון התוים (ע"י אותיות או קיצורים)/מספרים/שמות התוים (ולא משנה באיזה שפה משתמשים) היא שיטה מוכרת, שאכן מקלה על התלמידים המתחילים אבל יש לה בד"כ תוצאות הרסניות מבחינת יכולת לימוד התוים של התלמידים (ולא אלאה אתכם בכל הסיבות מההיבט הפסיכולוגי והמתודי). אני יכול רק להמליץ בחום להמנע משימוש בשיטות האלה. עד כדי כך אני מתנגד שאמליץ ללמד נגינה במשך זמן ממושך בכלל ללא תוים (ע"י שמיעה/חיקוי ואלתור) ואז להוסיף את לימוד התוים מאשר ללמד תוים בשיטה לא טובה. אם קיימת מוכנות נפשית של הלמיד (ענין של גיל ומצב קריאה/כתיבה בשפת האם) אפשר להתחיל עם לימוד תוים מהתחלה. בענין השמות, לא אפרט את כל ההסטוריה על פרטיה, אבל בקצרה (עד כמה שזה יכול להיותל קצר) את השמות (דו/אוּט) רה מי פה סו(ל) לה (סי/טי) המציא גווידו מאָרֶצו במאה ה11. השמות בסוגריים ניתנו מעט מאוחר יותר. השמות ניתנו עפ"י ההברה הראשונה של המשפטים המוסיקאליים המרכיבים מזמור, שכל משפט שלו מתחיל בצליל גבוה מקודמו. המזמור היה בלאטינית והשיטה הזאת התפשטה והיא עד היום מוכרת בארצות הדוברות שפות לטיניות (איטלקית, ספרדית, צרפתית וכו´) השיטה של האותיות התפתחה למיטב ידיעתי באנגליה, ברנסנס, לכל תו מהסולם הדיאטוני (ה"לבנים") ניתנה אות - החל בA עבור לה ועד G עבור סול וחוזר חלילה. לפני האות מוסף סימן ההתק (דיאז/במול). השיטה התפשטה לארצות אחרות הדוברות שפות גרמניות (גרמניה, הולנד, דנמרק וכו´). כמו כל דבר בגרמניה - השיטה שוכללה והפכה למדוייקת יותר: B הפך לסי במול (שהיה הרבה יותר נפוץ מ סי רגיל) וH הפך ל סי, חוץ מזה מוסיפים is לדיאז ו es לבמול, כך שFis הוא פה דיאז וDes הוא רה במול וכו´. כך שהיום ישנן שלוש שיטות שקיימות במקביל ברחבי העולם - השיטה הלטינית (בארצות הדוברות שפה לטינית) השיטה הגרמנית (בארצות הדוברות שפה גרמאנית, למעט אנגלית) והשיטה האנגלית. לכל שיטה יתרונותיה וחסרונותיה, בסה"כ מדובר בענין של הרגל. רוב המוסיקאים המקצועיים מכירים את כל השיטות אבל קוראים לתוים בשמות שהם רגילים אליהם (כמו לימוד שפה זרה). לא ממש משנה איך קוראים לתוים, משנה היכולת לקרוא אותם (את העיגולים על הקרוים הקרויים חמשה). הגירסא הקודמת של התשובה הייתה מוצלחת יותר, אבל בכל מקרה אני לא בטוח שזה נושא שכל כך מענין את כלל האנושות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.