תוהה אם זה המקום

[Make Believe Ana]

תוהה אם זה המקום

אז ככה, אני לא יודעת אם זה המקום, אבל משום מה מרגיש לי נכון לפתוח את העניין פה. ההיכרות שלי עם הפרעות אכילה היא רק סביב המקרים הקלאסיים של אנורקסיה ובולמיה, למרות קטני מניחה שיש תופעות נוספות על הספקטרום הרחב הזה, ולאחרונה אני קצת מרגישה שאולי איפשהו שם, יש שם לבעיה שלי. אני בת 26, כל חיי הייתי די שמנה, ומזה ארבע שנים אני לא, אבל בראש זה לא ככה, חשבתי שאגיע ליעד מסוים, למידה כלשהי שנתפסה בעיניי כמייצגת רזון, שארגיש טוב עם עצמי, שהיעד הנכסף יסב לי אושר, נחת, השלמה עם עצמי. נוכחתי לדעת שזה לא ככה, אני לא מרוצה, לא טוב לי, אני מתעסקת במשקל באופן אובססיבי, מוצאת את עצמי מושכת ימים שלמים מבלי לאכול ואפילו רואה בזה הישג. ברור לי שמשהו לא בסדר, שאני צריכה לפתור את הבעיה הזו, אני רק לא יודעת איך. לאחרונה זה החמיר, העיסוק, חוסר הסיפוק המשווע שיש לי מהמראה שלי והחלטתי שזה השלב בו אני זקוקה לעזרה...

 

[פרח נובל2]

הי

נראה לי שהגעת למקום הנכון.
זה מעולה שאת מרגישה לא טוב ורואה שיש בעיה ורוצה עזרה! כדאי לתפוש את זה עכשיו.
את בטיפול?

 

[Make Believe Ana]

היי

לא, זו תובנה די חדשה שהגעתי אליה, ההכרה בבעיה. עד עכשיו זה פשוט ליווה אותי ותגובת הסביבה היתה תמיד ממקום של הומור, שאני נראית טוב וסתם רוצה לשמוע את זה. לאחרונה התחלתי להרגיש שזה הגיע למימדים לא בריאים, העיסוק, מתיחת הגבולות דחיית האכילה והתעלמות ממנה.

 

[TinaBa]

ברוכה הבאה.

מה שאת מספרת מאוד מזכיר לי את התהליך שאני עברתי.
הרזיה נורמטיבית שהופכת לאט לאט לחולה. עוד טיפה צמצום, עוד יום צום... הספרות היורדות במשקל ממכרות. התגובות של הסביבה עוד יותר.

ואני רוצה לספר לך איך זה ממשיך-
עוד יום צמצום ועוד אחד...וזה כבר לא מספיק אז מצמצמים עוד יותר. או אולי מוסיפים ספורט (ומגבירים גם אותו עוד ועוד ועוד).
הכל מצטמצם בפנים- אין יותר שאיפות (חוץ מלראות את הספרות יורדות עוד ועוד), אין עניין באנשים אחרים בחיים, אי אפשר ללכת לאירועים חברתיים (כי יהיה שם אוכל...)... כל מה שאפשר לחשוב עליו זה אוכל/משקל/קלוריות....
ואז, יום אחד זה קורה. את מגלה שאכלת יותר מידי (טיפה מעל מה שאת מקציבה לעצמך, שזה גם ככה ממש ממש מעט). או, שאולי הגוף שלך בכזה מחסור שהוא גורם לך לאבד עשתונות ולבלמס את על הבית ויותר.
וזה בלתי נסבל. את לא יכולה להכיל את המחשבה שכל האוכל הזה עכשיו בגוף שלך.
ואז- את מוצאת את עצמך עושה דברים שלעולם לא דמיינת שתעשי. (אני? בחורה נורמטיבית בת 26? מה לי ולהקאות? לי זה לעולם לא היה אמור לקרות... זה שייך רק לבולמיות "אמיתיות")
אבל אז כבר ממש מאוחר מידי.
כי כל המנגנונים של הגוף יצאו מאיזון, וכל המשאבים של הנפש מזמן אזלו, והמעגל של לבלמס ולהקיא הופך לשגרה נוראית.

ובלי ששמת לב את ממש לא make believe Ana, אלא את לגמרי לגמרי Mia...

הכוונה היא לא סתם להפחיד אותך. מה שאני מנסה להגיד בכל זה הוא-
שמאוד קל לצלול לתוך ההפרעה הזאת.
קשה מאוד מאוד מאוד לצאת ממנה.

והכי אני מנסה להגיד-
כדאי למצוא טיפול ספציפי להפרעות אכילה. בהקדם. זה לא מוקדם מידי. לא צריך להקיא או לשקול כלום וחצי כדי לקבל טיפול.

את מאוד מוזמנת להישאר פה אם נעים ומתאים לך

 

[TinaBa]

שכחתי לציין- ט'

 

[lital172]

מצטרפת לתגובה החכמה הזו. זהלא נגמר בזה וממשית עוד ועוד לא חשוב כמה שנרזה לעולם זה לא יספיק לנו.. כי המחלה שולטת בנו ואנחנו כבר לא רואים הגיוני. שמחה שאת מבינה שאת צריכה להגיע לטיפול שזהכבר איבד שליטה.

בהצלחה ונשמח אם תשארי.

 

[Make Believe Ana]

מציאותי שזה מפחיד

התרחיש שאת מתארת בהחלט מפחיד, בעיקר בגלל הריאליות שלו והקלות הבלתי נסבלת בה אפשר למצוא את עצמי שם. מאחר ואני מסרבת למצוא את עצמי במצבים כאלו ואחרים, אלא לבחור היכן אני רוצה להיות ואיך, חשוב לי לבקש עזרה ולשתף את מי שביכולתו להאיר את עיניי קצת בכל הנוגע למצב הזה.

 

[TinaBa]

הגישה שלך מעוררת הערכה רבה.

ולא כתבתי את זה קודם, אבל גם היכולת שלך לזהות את המצב ולזהות שאת צריכה עזרה, חשובה מאין כמוה.

איך מתחילים?
קודם כל מפסיקים להסתיר את המחשבות על הרזון ומשתפים מישהו קרוב. כל עוד רק את יודעת מהמצב, יש סיכוי גדול יותר שתמשיכי להתדרדר.
בעיני השלב השני הוא למצוא טיפול טוב. קשה להבין ממה שכתבת מה עוצמת המחשבות הלא בריאות ומה קורה מבחינת האכילה, והאם, פרט לזה, יש בחייך קשיים נוספים. בעיקרון, טיפול (טוב) בהפרעת אכילה משלב טיפול פסיכולוגי עם טיפול ומעקב דיאטני (ואם צריך גם מעקב פסיכיאטרי).
יכול להיות ששווה למצוא מקום מתאים בקרבת מקום וללכת לפגישת אינטיק. הם ידעו להעריך לאיזה טיפול את זקוקה והאם יש להם יכולת לספק לך אותו. במידה והם לא הכתובת הנכונה הם בוודאי ידעו להפנות אותך למקום מתאים.

יש במאמרים או בקישורים של הפורום מידע על כל מיני מקומות, וגם- אם תרצי תוכלי לכתוב פה באיזה איזור את גרה, ואולי נוכל לסייע לך במציאת מקום.

 

[Make Believe Ana]

קצת חוששת

אני מרגישה שאין קונסיסטנטיות לגבי היקף ועוצמת המחשבות והתעסקות לאורך זמן, אולם, אנסה לשקף את זה מנקודת מבטי כרגע. אתחיל בכך שאני סוגדת לרזון. מבחינתי זה אידאל היופי, אני מתעסקת רבות באופנה כתחביב והחשיפה לאינסוף בחורות רזות נתפשת בעיניי כמשהו נשגב שהייתי רוצה להידמות לו. מבחינת האוכל ביום יום, לאחרונה אני מרגישה שדחיית האכילה הופכת תכופה יותר ויותר. אני נמצאת באוניברסיטה רוב היום ולחץ הזמן מהווה תירוץ בשבילי לא לאכול ולדחות את זה, עד כדי מצבים בהם אני חוזרת הביתה בערב ואוכלת משהו אחד, כריך, סלט וכד׳. מרגע שהרגשתי את התחושה הזו של ׳קלילות׳ והמשקל שיורד (ק״ג ספורים) זה הביא את דחיית האכילה למודעות שלי ולמעין משחק של מתיחת גבולות. ישנם גם ימים בהם אני אוכל ׳נורמאלי׳ לחלוטין, אך ברגע שאני מרגישה שעליתי (בין אם זה נכון או לא בפועל) הדבר מוריד אותי מבחינת מצב הרוח ואני מרגישה רע. אני מסוגלת להסתכל על בנות עם מבנה גוף כמו שלי ואף יותר וברור לי שאני 'שמנה׳ מהן, ברור לי שמשהו לא בסדר.
אני קצת חוששת לשתף מישהו קרוב, אני מרגישה שכני מעיקה על בן הזוג שלי עם הדיבורים האלה כל הזמן והעיסוק במשקל ובכלל על הסובבים אותי.

 

[TinaBa]

תראי,

אי אפשר לאבחן מה מצבך במסגרת הפורום. מה גם שהכותבות פה אינן נשות מקצוע.
מה שאת מתארת זה מצב שיכול להתדרדר מהר (אבל יכול גם לא). שומעים את המצוקה שמתחילה להיווצר- איך אכילה מקושרת לשינוי מצב רוח לרעה, איך ההשוואה לאחרות מעיקה... ושומעים גם את המחלה מתחילה לדבר- אותה קלילות שאת מתארת היא תופעה מוכרת מאוד של "היי" שיש בימים הראשונים של הצמצומים. התחושה הזאת מתעתעת מאוד, כי בזמן שנראה שהכל נפלא, הגוף נאכל מבפנים ומתקרב עוד יותר לקריסה.
ושוב, יכול להיות שזאת תקופה שתעבור, ולא תפיל אותך להתנהלות חולה יותר. אבל- מה שאת כותבת נשמע בדיוק כמו הדברים שאני הייתי כותבת לפני שלוש או ארבע שנים... (ומאז הספקתי ליפול עמוק למחלה ועכשיו עובדת מאוד קשה כדי לצאת ממנה).

אז לגבי השאלות שלך- לכי לפגישת אבחון במקום שמתמחה בהפרעות אכילה. הם עושים עבודה מעולה וידעו להגיד לך אם את צריכה טיפול ואיזה.

ולגבי הלשתף- הכוונה היתה לשתף בחשש מהתדרדרות, לשתף בזה שאת עושה פעולות אקטיביות שנראות לך על גבול החולי כדי לרדת עוד או כדי לא לעלות.
אחד המאפיינים של המחלה הוא ההסתרה. ככל שתחכי יהיה יותר קשה לשתף...
לשתף זה סוג של לשים מעצור בגלגלים של העגלה במדרון. לכן החשיבות.

 

[levshavur]

אנה

שלום לך
קודם כל ברוכה הבאה לפה! עשית דבר חכם להכנס לכאן!
אני חושבת שחשוב לשתף את בן הזוג ולהסביר לו מה קורה. הוא יוכל להבין ולתמוך ולהיות שם בשבילך, אם הוא יבין שזו מחלה, כמו כל מחלה אחרת שזקוקה לטיפול. כדאי לתת לו ספרות מקצועית לקרוא. תוכלי לקבל מאמרים הביתה בחינם דרך הספרייה הרפואית "דעת" שביד שרה בירושלים (אם תירצי תשלחי לי מסר ואסביר לך-אני התנדבתי שם במקצועי כמטפלת ברפואה משלימה.)
לגבי האוניברסיטה: אני יכולה להגיד לך שכיום אני נמצאת רוב שעות היום באוניברסיטה וכרגע בימים מסוימים גם עד הלילה...ועדיין אפשר למצוא פתרונות מבחינת האוכל: יש כל מיני מקומות שאפשר לאכול בהם, ובימים שאני בלחץ של זמן אני הולכת למקום שיש אוכל בריא ולוקחת ארוחה פשוטה, מהירה ומזינה, כשיש לי זמן אני הולכת למסעדה ששם אפשר לאכול ארוחת צהריים בשרית (או צמחונית במקרה שלי) , מלאה ועם כל המרכיבים התזונתיים הנחוצים (כמובן אם את יודעת איך לשלב בין סוגי מזון, במידה ולא,שווה שהדיאטנית תסביר לך ותיתן לך דוגמאות) אני יכולה להגיד לך שיש ימים שאני אוכלת אפילו שתי ארוחות ביום באוניברסיטה...
אני יצאתי מההפרעה שלי אבל עדיין ממשיכה לכתוב פה כדי לתמוך בנשים אחרות (ולפעמים גם להיתמך..

.)
את יכולה לשקם את מצב האכילה שלך זה תלוי בטיפול טוב וכוח רצון!
בהצלחה!!!
לבשה.