תודה!!
חושבת לעצמי כמה השבוע היה טעון ומלא בצער, בכאב, בדמעות ויותר מהכל היום לאחר שקמנו מהשבעה תחושת חסרונה מלווה כל רגע וכל שניה... זו דרכו של עולם ולנו אין דרך להשפיע עליה. אני כן רוצה לומר תודה לכל אלה שהגיבו להודעה הכאובה ביותר בחיי משפחתי, יודעת בבטחון כמה קשה למצוא מילים כשקוראים דבר כזה... אני חייבת לציין מנסיון מר ועמוק שלמילים של כל אחד ואחת מכם היתה משמעות עצומה, בשבילי ובשביל משפחתי. כמה רחוקה אני מילדיי מלנשום אותם כעת ולהתנחם, היש נחמה? משיחות משפחתיות ארוכות וניתוחי התקופה האחרונה של אימי ז"ל אני יודעת בבטחון שיש נחמה אחת גדולה-אימי כבל לא סובלת יותר!! אני מוצאת את עצמי מחכה לאיזה אות, סימן קל שהיא הגיעה למקום טוב יותר עבורה, שהיא ראתה את הוריה אליהם כמהה לאחרונה להצטרף, אני שומעת קלטות שלה כמה גיבורה היא היתה ודיברה על המוות בצורה רציונלית ולא פחדה ותיארה אותו כאור גדול מאוד והיא לאט הולכת ומתקרבת אליו וציינה שוב ושוב שהיא לא מפחדת, שזוהי דרכו של עולם...היא האמינה בזה אז שאני לא אאמין?!! היום, לאחר מותה אני מסתכלת על עצמי לפני שבוע קרועה בבקשות סליחה על גופתה הקרה של אימי ז"ל וחושבת מה יכולתי לעשות אחרת? יכולתי בכלל?? כן!!! אני יודעת שכן, אני מקווה שהיא תסלח לי. מקווה לא לחזור על טעויות מהעבר וכעת יותר מתמיד לשמור על מה שנותר לי, משפחתי היקרה שהצטמצמה "רק" באדם אחד אבל באדם בה' הידיעה ועם מותה התאחדנו יותר ואני חייבת להאמין שהיא רואה אותנו מלמעלה שומרים יותר אחד על השני ויותר מהכל דואגים לאבי שאותו היא באמת אהבה בכל ליבה ולו דאגה ולמענו סחבה ימים ארוכים גם אם בסבל, היא כל כך חששה לו וכולי תקווה שנמלא עד כמה שנוכל חלק מהחלל שאימי הותירה ...בטוחני שיהיה לזה משמעות, למרות שאני יודעת בבטחון שחלק גדול מהחלל ישאר פעור לתמיד. חוזרים לשיגרה בצעדים קטנים, תודה!! קרן
חושבת לעצמי כמה השבוע היה טעון ומלא בצער, בכאב, בדמעות ויותר מהכל היום לאחר שקמנו מהשבעה תחושת חסרונה מלווה כל רגע וכל שניה... זו דרכו של עולם ולנו אין דרך להשפיע עליה. אני כן רוצה לומר תודה לכל אלה שהגיבו להודעה הכאובה ביותר בחיי משפחתי, יודעת בבטחון כמה קשה למצוא מילים כשקוראים דבר כזה... אני חייבת לציין מנסיון מר ועמוק שלמילים של כל אחד ואחת מכם היתה משמעות עצומה, בשבילי ובשביל משפחתי. כמה רחוקה אני מילדיי מלנשום אותם כעת ולהתנחם, היש נחמה? משיחות משפחתיות ארוכות וניתוחי התקופה האחרונה של אימי ז"ל אני יודעת בבטחון שיש נחמה אחת גדולה-אימי כבל לא סובלת יותר!! אני מוצאת את עצמי מחכה לאיזה אות, סימן קל שהיא הגיעה למקום טוב יותר עבורה, שהיא ראתה את הוריה אליהם כמהה לאחרונה להצטרף, אני שומעת קלטות שלה כמה גיבורה היא היתה ודיברה על המוות בצורה רציונלית ולא פחדה ותיארה אותו כאור גדול מאוד והיא לאט הולכת ומתקרבת אליו וציינה שוב ושוב שהיא לא מפחדת, שזוהי דרכו של עולם...היא האמינה בזה אז שאני לא אאמין?!! היום, לאחר מותה אני מסתכלת על עצמי לפני שבוע קרועה בבקשות סליחה על גופתה הקרה של אימי ז"ל וחושבת מה יכולתי לעשות אחרת? יכולתי בכלל?? כן!!! אני יודעת שכן, אני מקווה שהיא תסלח לי. מקווה לא לחזור על טעויות מהעבר וכעת יותר מתמיד לשמור על מה שנותר לי, משפחתי היקרה שהצטמצמה "רק" באדם אחד אבל באדם בה' הידיעה ועם מותה התאחדנו יותר ואני חייבת להאמין שהיא רואה אותנו מלמעלה שומרים יותר אחד על השני ויותר מהכל דואגים לאבי שאותו היא באמת אהבה בכל ליבה ולו דאגה ולמענו סחבה ימים ארוכים גם אם בסבל, היא כל כך חששה לו וכולי תקווה שנמלא עד כמה שנוכל חלק מהחלל שאימי הותירה ...בטוחני שיהיה לזה משמעות, למרות שאני יודעת בבטחון שחלק גדול מהחלל ישאר פעור לתמיד. חוזרים לשיגרה בצעדים קטנים, תודה!! קרן