ת´אמת?
גם עכשיו לא ברור לי מה יצא לי מהאצבעות, אז הנה, בשוונג אחד, אכתוב... כמו שסיפרתי אמש, קצת חששתי מהמפגש הזה. אמרתי לכם, שזה פרום שאין כדוגמתו באינטרנט הישראלי, לא שאני פגשתי, בכל אופן. בפורומים אחרים שאני מסתובבת בהם, אנשים לא כותבים על החיים שלהם לגמרי, חשופים טוטאלית, עם המועקות והעצבונות והרגשות שיש במקומות הכי עמוקים בנשמה שלנו. אבל כאן, זה פשוט מדהים אותי בכל פעם מחדש, איך אנשים כותבים בפורום המיוחד שלנו, מקלפים את כל הקליפות והמסיכות, ונמצאים כאן נטו. אנחנו כמו שאנחנו באמת. לא פוזה ולא מילים גבוהות, לא מתחכמים יותר מידי, לא מחפשים דבר מלבד איזשהו שקט נפשי... ואז, מחליטים על מפגש. וואו. לפגוש את הפרצופים מאחורי הניקים, לחבר בין מילים לקולות, למבטים, לטונציה של קול. גם בשיחות טלפון עם חלקכם/ן לקראת סוף השבוע מצאתי את עצמי מופתעת, לא הצלחתי ממש לחבר קול לניק. זה היה כל כך מצחיק, כשחלומות מספר לי שהוא אוסף את זהות ואת לא חשובה, ושסיפרו לי שאקי מגיע עם פופקורן, זה היה נשמע כמו בדיחות כאלה של פעם, כשצבוט אותי ועקוץ אותי הולכים לים... לא? ואז בשבת בערב. קודם הגיעו עדנה, ליאת ויפה. בדיוק יצאתי מהמקלחת והתלבשתי והצצתי מהחלון, ניסיתי לנחש מי היא מי, ואחר כך כשהשאר הגיעו הסתכלתי בכל אחד ואחת ולפני שאמרו לי את שמם ניסיתי לנחש. והיתה קצת מבוכה, אצלי בכל אופן, מתחבקים? לוחצים יד? לא ידעתי אפילו איך להתנהג. כל כך רציתי לחבק את כולכם/ן, חיבוקים ארוכים ארוכים, אבל הייתי נבוכה מידי, אז חייכתי, זה משהו שאני יודעת לעשות הכי טוב. להקשיב ולחייך, להקשיב ולחייך. ואחרי שכולנו התאספנו לנו בגינה הנהדרת של נור, עשינו סבב הכרות, כי לא כולם זכרו את הסיפורים של כולם. וכל כך שמחתי שאני לא הראשונה לדבר, היה לי קושי להיות "המנהלת". ואז מדברים, וכל אחד מספר על האובדן הפרטי שלו וכולם מקשיבים, בדממה, ויש צרצרים שעושים רעש חזק ומידי פעם מטוס, ויש דמעות, אוי, הדמעות האלה והמחנק הזה בגרון. וכל אחד ואחת קורעים לי קצת את הלב, ואני מחזיקה את עצמי לא לפרוץ בבכי, נשבעת לכם. מסתכלת, בוחנת, מקשיבה, בפנים הלב שלי פועם כאילו עכשיו סיימתי את הטריאטלון... ועוד כוס יין ועוד סיגריה ועוד סיפור ועוד דמעות וכמה אהבה היתה בגינה הזו בערב ואמפטיה וגם הרבה צחוק היה שם, נכון? היה מאוזן, לא קיצוני לשום כיוון, כמו הפורום הזה, שיתופים וסיפורים, ומבטים כאלה שואמרים "אני יודע/ת בדיוק על מה את/ה מדבר/ת". לא צריך יותר מידי מילים, מספיק לפעמים מבט... ואחרי כל היין שנשפך שם והסיגריות שנשאפו לריאות, והפשטידה הנהדרת של בתיה והעוגה הנהדרת של רונית, והשיחות היותר פרטיות בין האנשים, פתאום מגלים שהשעה כבר מאוחרת, וצריך להתחיל לזוז הביתה. כשחזרתי הביתה הייתי נרגשת ונסערת. הייתי ערנית לחלוטין למרות שלא ישנתי הרבה בסוף השבוע, הסתובבתי בדירה שלי, התקלחתי, נכנסתי לאינטרנט, לראות אולי מישהו הספיק לכתוב משהו(אני חושבת שנור הגיעה הכי מהר הביתה, לא?), במפגשים אחרים של פורומים אחרים, תמיד יש את הקטע הזה של "מי שולח ראשון את ההודעה אחרי המפגש". וכאן, הכל לאט, כדי לעכל את הרמה החדשה שהפורום הזה הגיע אליה, לדעתי. הפתיחות המדהימה הזו, אחרי שקיבלה פנים ושמות וקולות, היא משהו שצריך לעכל קצת, אני חושבת. לא נרדמתי מהר, התהפכתי במיטה עד שלוש אני חושבת, אולי אפילו יותר. כל הלילה חלמתי עליכם/ן. הפרצופים שלכם, הסיפורים שלכם, הילדים והאחים וההורים שלכם בחלומות שלי, אפילו שלא הכרתי ממש, אבל הכרתי אולי אחרת מכל אחד אחר, חולמת שוב ושוב את המפגש, בכל פעם בפורמט אחר, פעם יושבים אצל נור ופעם אצלי ופעם בים וכל פעם זה קצת אחרת, כאילו אצלי בראש, בחלום, המפגש המשיך והמשיך, ובבוקר לא התעוררתי בזמן ואיך שעליתי על האוטובוס, החדשות ברדיו בקול רועם, מספרות לי על פיגוע נורא בצומת מירון, ואני ישר חושבת על הצפונים בחיי ועל הצפונים מהפורום, ואיך שאני מגיעה לעבודה, מתקשרת לדודתי האהובה, וחושבת, אלוהים אדירים, צומת מירון, קו 361, כמה פעמים נסעתי אליה בקו הזה, כמה פעמים באה לאסוף אותי מהצומת הזו. וכל היום, דיווחים על פיגועים, ובערב שומעת על החייל ממצפה אביב, וחושבת על יפה, ועל איך היא סיפרה שכל הישוב התארגן ודאג ותמך, ואני חושבת, הנה עוד פעם זה קורה שם בישוב שלה, המוות הזה, הנורא הזה, המיותר והכואב. ובדרך חזרה הביתה, באוטובוס, יש חדשות של השעה שמונה. והשדרנים מדברים בפאסון על מתים ומתות ופצועים, ואני שומעת את הצעקות, ואת הפרשנויות, וכולי רועדת. והדמעות מתחילות לרדת, אלה שמחכות כבר מאתמול בלילה שיצאו, ובוכה בשקט בשקט, כל הדרך הביתה, אחת הנסיעות הכי ארוכות שהיו לי הביתה אי פעם, ובוכה על עצמי ועל אחותי ועליכם/ן ועל יקיריכם/ן, ועל אלה שנרצחו היום, ומחכה כבר להגיע הביתה, לחלוץ את הנעליים, לשתות משהו קר, להתחבר לכאן, לראות מה נשמע ואיך עבר ומה מספרים... ועוד פעם, כותבת ומוחקת, ובסוף מחליטה לכתוב, ככה, הכי נקי שרק אפשר, בלי הגהות, בלי הכנות מיוחדות, רק לכתוב, ולהגיד לכם תודה. תודה תודה תודה. תודה שבאתם, תודה שאתם כאן, תודה שאתם כל כך אמיצים, ומשתפים, ונלחמים לשמור על הנורמליות, למרות שלפעמים זה נראה הדבר הכי לא קל בעולם. תודה על הנכונות שלכם להעניק כל כך הרבה. באהבה ענקית, שלכם/ן, רויטל.
