עוד משהו קטן
נראה לי שניתן להכליל ולומר שהרגשות השליליים באים תמיד מציפיה לא מסופקת (אחת או יותר). במקרה שלך זה בא, בין השאר, מאכזבה על כך שאנשים סביבך הם לא פרטנרים, שאין לך יכולת לתקשר איתם ברמה שהיית רוצה. הדבר שאני רוצה לומר, שהוא מעין מילת אזהרה, מתייחס לדינמיקה שסביר שחווית בעבר, כי רוב האנשים חווים אותה. אני מתכוונת למצב שבו אתה פוגש אנשים שהם כן פרטנרים, שהתחושה שאתם באותו ראש, באותה גישה לחיים, עלולה ליצור שוב מערכת ציפיות הרסנית. בשלב כזה או אחר אתה נהיה מודע בחריפות להבדלים שכן קיימים ביניכם, והאכזבה עלולה להיות עמוקה וכואבת בהרבה מהאכזבה שאתה חש כלפי האדם הפשוט ברחוב. הן מכיוון שהציפיות הן מוגדרות ומרקיעות שחקים, והן בגלל הפגיעות הנובעת מהקרבה הרגשית הנוצרת בין אנשים בעלי תפיסת עולם דומה. אני מציינת את זה משום שאם אתה מחפש חברה רוחנית, סביר להניח שתתקל במצב כזה, ואז אתה עלול להרגיש שבאמת אין לך פרטנר. הפתרון גם פה (וזה לא יותר קל...) הוא ללמוד לראות באופן צלול הן את עצמך - את הפחדים, ההתניות והתשוקות שלך - והן את האנשים האחרים, על שונותם וקשייהם-שלהם. לראות באופן צלול פירושו ללא ביקורת אכזרית אך גם ללא רחמים ותרוצים, ומתוך הבנה של מורכבות המצב והנסיבות שהובילו אליו. זו ראיה צלולה וחומלת, וזו לדעתי היתה הכוונה של mwc בדבריו על חמלה אמיתית. חמלה שאינה באה מהתנשאות, ולא מרצון להצדיק או לקטול, אלא פשוט מהתבוננות כנה, מרווחת ונינוחה. מדי פעם אני מצליחה לראות ככה את עצמי ואת האנשים הבעייתיים בחיי. ברגעים כאלה מתעוררת בי חמלה אמיתית עלי ועל כולנו, על שאנחנו שבויים בסערה האלימה של רגשותינו השליליים. זה לא תמיד נמשך יותר מכמה דקות, ולאחר מכן עלולים לחזור הרגשות השליליים, אבל זה מותיר רישום בתודעה, והרישומים הללו מצטברים.