בוקר טוב לכולם
היו מי שביקשו חויות מהצפון. ראשית, אני הגעתי צפונה, כי במסגרת המשרד שממנו יצאתי לגימלאות, מטפלים גם במל"ח (משק לשעת חירום). כך שלמעשה עליתי צפונה כדי לתגבר עובדי משרד שאחרי שבועיים או ירדו דרומה או פשוט התעייפו. בקיצור, כדי לרענן את השורות. בחרתי את איזור אצבע הגליל, כי יש לי שם משפחה, כך שידעתי שלא אהיה תלויה רק בחסדי הסידורים למתנדבים. זו לא הפעם הראשונה שאני בצפון בתקופות קשות, תמיד טענתי שאם משפחתי יכולה לגור שם אז אני יכולה לפחות לבוא לבקר אותם, וכך הייתי עולה צפונה גם עם הילדים ולפעמים נתפסנו בנפילות וישבנו במקלטים בדיוק כמו כולם. ודרך אגב, הבית של קרובי לא נפגע. עד פה הרקע. בחדשות סופר המון על ה"צרחנים". נכון שלא נעים לבלות ימים שלימים במקלטים, כשכל הזמן שומעים בומים שלנו ושל החיזבאללה. אבל אותם צרחנים הם אותו מיעוט שצורח גם בעיתות שקט ושלווה. בגלל שהם צורחים שומעים אותם. נכון שיש נפילות שממש מפחידות. הרעש עצום והאדמה רועדת. אני לא מתעלמת מזה. ונכון שמחניק לנשום עשן של שריפות, אבל היו המון דברים ממש מכוערים בין האנשים האלה. למשל אם מישהו ניצל קצת שקט כדי לעלות הביתה להתקלח, ובאותו הזמן חילקו מזון או צעצועים לילדים, אלו שנשארו במקלט לקחו זאת לעצמם ולא השאירו לאלו שיצאו לרגע. זה הרתיח את דמי. דבר נוסף שהרגיז אותי היה אותן משפחות שירדו דרומה, אבל השאירו הורים קשישים ובינהם גם סיעודיים ללא עזרה מאחור. את הנושא הזה הפכתי לפרויקט, כשניסיתי לאתר בתי אבות במרכז שיארחו את הקשישים האלו ואז לארגן את הסעתם. כמעט שום דבר לא סופר, על הרוב הדומם. אותם אנשים שלא צרחו ולא התלוננו והמשיכו בעבודתם למרות התנאים הקשים, והמשפחות שלהם שפשוט לא נראה להם לסוע דרומה ולהשאיר את אבא, או אמא, לבד בצפון. לדעתי אלו הם הגיבורים האמיתיים של המלחמה הזאת. ושום דבר גם לא נכתב על אותם חיילים, שחופשה עבורם היתה לחזור הביתה ולשבת במקלט. אז נכון שיש לי "בטן מלאה" על כל מיני דברים שנתקלתי בהם וראיתי אבל לא פה המקום לדון בהם. אני מנסה עכשיו להשלים שעות שינה ושאר פיגורים, כי בעוד כמה ימים אני חוזרת לעבודה. למי שעדיין לא יודע, מאז שפרשתי, מצאתי עבודה כמרצה ואני מעבירה קורסים באוניברסיטה הפתוחה ובמכללות. זו עבודה גמישה, אני מחויבת רק לקורס וזה מאפשר לי להרויח בנוסף לפנסיה ולממן את הטיולים בעולם ועוד תחביבים. אז שיהיה לכולנו יום טוב ונחזור לשיגרה במהירות אבל שלא נשכח להתכונן כראוי לפעם הבאה. ביי.
