תודה וסליחה.
אהוב שלי,
עכשיו, אחרי שהסערה מה-אחר קצת שכחה,
והכל נרגע וההבנה שקעה,
אני רוצה לומר לך תודה.
תודה על כל השנים שאנחנו ביחד,
למרות השוני העצום ביננו
קצת כמו קווים מקבילים שניסו להפגיש
אתה עדיין לצדי.
פעמים רבות נפרדנו, כעסנו
רבנו, ניתקנו קשר,
האשמנו ופגענו
ועם זאת, כמו מגנט חזרנו אחד לזרועות השני
שוב ושוב ושוב.
אני לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיך
והזמן הוכיח שגם אתה.
היית לצדי בכל הרגעים הכי אפלים שלי
כשאמי חלתה והכל התפרק לי
היית שם כדי לאסוף את השברים ולהדביק את ליבי במגעך ומילותיך
כשהתקשיתי לסיים את הלימודים
לא חסכת ממני את עידודך
וגם את זר הפרחים בסיום המצגת שלי
כשכבר הייתי מיואשת ולחצתי כל כך לדעת האם לחיות את חייך איתי אתה רוצה או לא
ו"הכן, ברור, מה את חושבת?" שיצא מפיך והקפיץ את ליבי עד השמים
והצעת הנישואין המתוקה שלך, שהגשת לי למרות הכל.
והמשפחה שבנינו יחדיו, בעמל רב.
ועכשיו, במיוחד אחרי שהתעוררו בי כל אותן רגשות שלא הייתי אמורה להרגיש כלפי איש, חוץ ממך,
אני יושבת איתך בסלון, מסתכלת עליך בזווית העין
חבוקה בזרועותיך, מלטפת את גופך החם
עורך המוכר והאהוב של כך,
והגוף שלי מתעורר לאיטו,
מודה לאל על שהינך פה, לידי
מריחה אותך ומנשקת אותך
ואתה מתפלא, לא מבין מה קרה
ומצמיד אותי אליך עוד יותר.
לו רק היית יודע מה עובר עלי,
הייתי רוצה לומר "עבר", אבל זה לא יהיה נכון, עוד לא.
את כל ההתרגשות והתשוקה, את הלב ההולם בחוזקה, את הרמיזות והמחשבות שלא במקומן
את האחר שמילא את חיי לזמן קצר וסחף אותי למחוזות אחרים
שיצא גבר שבגברים, כי היה לו אכפת ממני (ומעצמו) ולא נתן לזה להגיע רחוק.
ואת המאבק הפנימי שלי לנסות לשכוח, לדחוק אותו מגופי וממחשבותיי
אבל לנסות לשמור על החיות, התשוקה העצומה והשמחה שהוא עורר בי
ולממש אותם, עד הטיפה האחרונה
איתך.
לו רק יכולתי לתת לך לקרוא..לומר לך סליחה,
הרי לא תכננתי שזה יקרה, ונסחפתי.
מודה שיש לי את המקום הזה לרקום את המחשבות למילים
לחתוך קצת את הורידים ולתת להכול לדמם החוצה
כי הבטן קטנה מלהכיל את קשת הרגשות והתחושות
והרגש חזק מלשמור אותו בתוכי.
אהוב שלי,
עכשיו, אחרי שהסערה מה-אחר קצת שכחה,
והכל נרגע וההבנה שקעה,
אני רוצה לומר לך תודה.
תודה על כל השנים שאנחנו ביחד,
למרות השוני העצום ביננו
קצת כמו קווים מקבילים שניסו להפגיש
אתה עדיין לצדי.
פעמים רבות נפרדנו, כעסנו
רבנו, ניתקנו קשר,
האשמנו ופגענו
ועם זאת, כמו מגנט חזרנו אחד לזרועות השני
שוב ושוב ושוב.
אני לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיך
והזמן הוכיח שגם אתה.
היית לצדי בכל הרגעים הכי אפלים שלי
כשאמי חלתה והכל התפרק לי
היית שם כדי לאסוף את השברים ולהדביק את ליבי במגעך ומילותיך
כשהתקשיתי לסיים את הלימודים
לא חסכת ממני את עידודך
וגם את זר הפרחים בסיום המצגת שלי
כשכבר הייתי מיואשת ולחצתי כל כך לדעת האם לחיות את חייך איתי אתה רוצה או לא
ו"הכן, ברור, מה את חושבת?" שיצא מפיך והקפיץ את ליבי עד השמים
והצעת הנישואין המתוקה שלך, שהגשת לי למרות הכל.
והמשפחה שבנינו יחדיו, בעמל רב.
ועכשיו, במיוחד אחרי שהתעוררו בי כל אותן רגשות שלא הייתי אמורה להרגיש כלפי איש, חוץ ממך,
אני יושבת איתך בסלון, מסתכלת עליך בזווית העין
חבוקה בזרועותיך, מלטפת את גופך החם
עורך המוכר והאהוב של כך,
והגוף שלי מתעורר לאיטו,
מודה לאל על שהינך פה, לידי
מריחה אותך ומנשקת אותך
ואתה מתפלא, לא מבין מה קרה
ומצמיד אותי אליך עוד יותר.
לו רק היית יודע מה עובר עלי,
הייתי רוצה לומר "עבר", אבל זה לא יהיה נכון, עוד לא.
את כל ההתרגשות והתשוקה, את הלב ההולם בחוזקה, את הרמיזות והמחשבות שלא במקומן
את האחר שמילא את חיי לזמן קצר וסחף אותי למחוזות אחרים
שיצא גבר שבגברים, כי היה לו אכפת ממני (ומעצמו) ולא נתן לזה להגיע רחוק.
ואת המאבק הפנימי שלי לנסות לשכוח, לדחוק אותו מגופי וממחשבותיי
אבל לנסות לשמור על החיות, התשוקה העצומה והשמחה שהוא עורר בי
ולממש אותם, עד הטיפה האחרונה
איתך.
לו רק יכולתי לתת לך לקרוא..לומר לך סליחה,
הרי לא תכננתי שזה יקרה, ונסחפתי.
מודה שיש לי את המקום הזה לרקום את המחשבות למילים
לחתוך קצת את הורידים ולתת להכול לדמם החוצה
כי הבטן קטנה מלהכיל את קשת הרגשות והתחושות
והרגש חזק מלשמור אותו בתוכי.