the_new_guy
New member
תודה אלהים
זהו-זה, זה נגמר. כנראה לקחתי אותו כמובן מאליו. את הפנים שלו, הגוף והחיוך (אחח...החיוך...). חשבתי שכמו שהוא נמצא כאן היום הוא בוודאי יהיה כאן גם מחר. וכך, בבוקר אחד, אפור וסגרירי, גיליתי שהוא איננו. הלך. לא השאיר סימן לא הודיע אם או מתי יחזור. ופתאום אין סיבה טובה לצאת מהמיטה בבקר- אני נוסע בראש מושפל בפקק הארוך באיילון... היום התחיל כמו כל שאר הימים, אני נוסע לעבודה- הפקק באיילון עדיין נמשך, הראש עדיין מושפל. אלא שהיום שמעתי קול חרישי קורא לי מלמעלה (קולו של אלהים?) וכך פתאום, באמצע הפקק הרמתי פתאום את הראש... הוא נראה מעט שונה ("לא זיהיתי אותך עם בגדים" מלמלתי), אבל כל כך מוכר- הפנים שלו, הגוף והחיוך (אחח...החיוך...). וידעתי שהוא חזר ושהוא נשאר ושיש תקווה. עד הפעם הבאה... וכאחד שמרגיש את הלב מתמלא באופטימיות, נותר לי רק להודות, לאלהים שבשמיים שהחזיר אותו אלי. אז תודה לך אלוהים, בשמי ובשם עוד כמה אנשים וורודים החשים שמחה, על שהחזרת אותו, את דודי בלסר, למחלף ההלכה.
זהו-זה, זה נגמר. כנראה לקחתי אותו כמובן מאליו. את הפנים שלו, הגוף והחיוך (אחח...החיוך...). חשבתי שכמו שהוא נמצא כאן היום הוא בוודאי יהיה כאן גם מחר. וכך, בבוקר אחד, אפור וסגרירי, גיליתי שהוא איננו. הלך. לא השאיר סימן לא הודיע אם או מתי יחזור. ופתאום אין סיבה טובה לצאת מהמיטה בבקר- אני נוסע בראש מושפל בפקק הארוך באיילון... היום התחיל כמו כל שאר הימים, אני נוסע לעבודה- הפקק באיילון עדיין נמשך, הראש עדיין מושפל. אלא שהיום שמעתי קול חרישי קורא לי מלמעלה (קולו של אלהים?) וכך פתאום, באמצע הפקק הרמתי פתאום את הראש... הוא נראה מעט שונה ("לא זיהיתי אותך עם בגדים" מלמלתי), אבל כל כך מוכר- הפנים שלו, הגוף והחיוך (אחח...החיוך...). וידעתי שהוא חזר ושהוא נשאר ושיש תקווה. עד הפעם הבאה... וכאחד שמרגיש את הלב מתמלא באופטימיות, נותר לי רק להודות, לאלהים שבשמיים שהחזיר אותו אלי. אז תודה לך אלוהים, בשמי ובשם עוד כמה אנשים וורודים החשים שמחה, על שהחזרת אותו, את דודי בלסר, למחלף ההלכה.
