תובנות ממצב אמיתי.
כרגע, אני עובד בתור רכז הוסטל לנוער בסיכון, ובמסגרת העבודה, יוצא לי להתקל ולהשתתף בלא מעט מצבים אלימים. המצבים האלה כוללים בעיקר התערבויות בקטטות בין בני נוער והתמודדות עם תקיפות שלהם עלי ועל אנשי צוות אחרים. היום הייתי צריך להתמודד עם נער אלים שאתו יש לי קשר טוב, אבל שלא יודע לשים את הגבול בין משחק לאלימות. מדובר בילד חזק מאוד בן 14, היפראקטיבי מאוד, אלרגי לריטלין ומתאמן באיגרוף תאילנדי וגו' ג'יטסו. הוא נוהג לזרוק מכות וכאפות לאנשי הצוות, בצחוק מבחינתו, ולא יודע מתי להפסיק. הוא הספיק לגרום לזעזוע מוח לאיש צוות אחד, ולשבור שתי אצבעות לאיש צוות אחר, שניהם מיומנים באמנויות לחימה, במהלך החודשים האחרונים. הדבר המעניין באירוע של היום היה שלא ממש זכרתי מה קרה. למרות שפעולותי היו מחושבות (עוד על זה בהמשך), זרמתי עם הסיטואציה ויכולתי לנתח את מה שקרה רק כשצפיתי בסרט שצולם ע"י המצלמות שמתעדות את בית הספר. במשך כ-15 דקות, הנער הטריד אותי ואת אחד המדריכים במכות וכאפות קטנות. אנחנו התעלמנו, בלמנו את המכות או דחפנו אותו מאיתנו תוך כדי ניסיונות שיכנוע במטרה להרגיע אותו ולהבהיר לו שהוא עובר את הגבול. בשלב מסויים יצאתי מאחד החדרים וראיתי שהוא חסר מנוחה ועוסק במשחקי ידיים עם המדריך. נשארתי בסביבה מתוך צפי להסלמה ובכוונה להתמודד עם האירוע בטווח המצלמות. כשביקשתי מהנער לעזוב את המדריך, הוא ניסה לתת לי כאפה, ושם החלטתי להציב את הגבול. הסטתי את המכה שלו והצמדתי אותו אל הקיר. הוא השתחרר ותקף אותי, זרמתי עם כיוון התנועה שלו והצמדתי אותו אל הקיר הנגדי בעזרת מרפק על הגרון וביקשתי ממנו להירגע ולגמור עם זה. ברגע הזה, הוא החליט שזה כבר לא מצחיק ושפגעו בכבודו. הנחתי לו להשתחרר שכן התעקשות על החזקה היתה גורמת להסלמה מהירה. כאן נכנסת הדילמה הראשונה. מתי "ללכת עד הסוף". היה ברור לי שהאירוע לא יגמר בכך שאעזוב אותו, מצד שני, היה ברור לי שהתעקשות על החזקה וריתוק תגרום לו להתחיל להשתולל, תביא להסלמה מהירה ותגרום להתערבות נערים אחרים שנזעקים תמיד "להגן" על אחד משלהם מפני אנשי הצוות. כשהוא השתחרר, הוא החליט שעכשיו זה רציני. הוא הלך הצידה, הוריד את הסווטשירט והתקדם לכיווני. אחיו ניסה להרגיע אותו, אבל הוא עקף אותו והתנפל עלי. בסרט רואים שלא התנגדתי והנחתי לו לדחוף אותי אל הקיר, השתמשתי בקיר כבנקודת משען ודחפתי אותו אל הקיר הנגדי. תפסתי לו יד אחת ואת השניה שמתי לו על הגרון כדי להקשות עליו להתקדם. בשלב זה, המדריך השני הצטרף אלי ועזר לי להחזיק אותו. לאחר מכן, אחיו, שנבהל מכך שהחזקתי את הנער בגרון, התנפל עלי מאחור במכות ואגרופים. אני זוכר שהחלטתי לא לנסות לבצע שום טכניקה כי היה לי ברור שכל טכניקה שאבצע תגרום לו לכאב או נזק. לכן בלמתי את התקפותיו וניסיתי לדחוף אותו ממני. כאן נכנס עניין המטרה של הקרב. הייתי יכול לפגוע בו בקלות, אבל המטרה שלי היתה להרחיק אותו ממני בלי לפגוע בו ולחזור להחזקה של אחיו, לכן ספגתי כמה מכות. בשלב מסויים, הוא תפס לי את היד. השתחררתי בקלות אבל היד שלי נכנסה לפניו של מדריך אחר שניסה לעזוור. אנשי צוות אחרים השתלטו על שני הנערים האלימים ואני התפניתי לבדוק את שלומו של המדריך שחטף בומבה לפנים. מההתנסות הזאת, ומהצפייה בסרט, הבנתי כמה דברים על התפקוד שלי. לא יישמתי אף אחת מטכניקות ההשתלטות שאני מכיר. מצד אחד, נראה שאני לא מיומן בהן מספיק בשביל לבצע אותן כמו שצריך. מצד שני, היה ברור לי שיישום טכניקה תגרום לפגיעה והאמת, לא הרגשתי מאויים והיה ברור לי שאני יכול להרשות לעצמי לספוג כמה מכות כדי לא לגרום לפגיעה או להסלמה מיותרות. כדי להשאיר את האירוע בתחום ההרגעה ולא להניח לו להפוך לקרב לכל דבר ועניין, נמנעתי בכוונה מלהיכנס לעמידת מוצא, מלעשות צעד ראשון או מלהשתמש במכות מכל סוג. לא עשיתי שום דבר חוץ מהגנה והחזקה (שלא היתה טובה במיוחד למען האמת). למרות התפקוד המביש שלי מהבחינה הטכנית, אני די גאה בעצמי שנשארתי רגוע ומשוחרר במשך כל האירוע, שהפעלתי שיקול דעת למרות שפעלתי בצורה די אוטומטית (נשמע מוזר, אבל ככה זה היה, אני זוכר את מה שעבר לי בראש אבל לא ממש זכרתי מה עשיתי עד שראיתי את הוידאו) שלא נכנסתי לסיטואציה של "כוח מול כוח" (לא התנגדתי לדחיפות שלו למשל, אלא דאגתי שבסיומן הוא יהיה עם הגב לקיר ולא אני) ושלא חטפתי ג'ננה והכנסתי מכות לנערים האלו. תובנה חשובה (גם ממספר אירועים אחרים) נוספת היא שאותם נערים, שהם בדיוק היריב הצפוי ברחוב המיתולוגי, הם אולי חזקים, אלימים וחסרי מעצורים, אבל לא ממש יודעים להפעיל את עצמם בצורה נכונה. הם קשיחים, עובדים עם המון כוח (וגם כוח מול כוח), סוגרים מרחק מהר וזורקים מהלומות לכל הכיוונים. מישהו כמוני, שיכול לספוג כמה מכות, הפנים כמה עקרונות של א"ל ולא יודע לבצע שום טכניקה כמו שצריך, יכול להתמודד אתם בקלות יחסית. השאלה שעומדת על הפרק כרגע, בשבילי, קשורה למתח בין הטמעת התרגול בצורת פעולות אוטומטיות, לבין החלטה שקולה באילו פעולות לנקוט. מצד אחד, אני נוטה להגיב בהגנה ובתמרון לעמידת מוצא כל פעם שמישהו מרים עלי יד, וזה אחלה. מצד שני, מהלך כזה מתפרש כקריאת תיגר ויכול להסלים את המצב הרבה יותר מאשר התעלמות מכוונת, התנהגות רגילה והתמודדות מילולית, גם אם זה אומר שאני אחטוף כמה כאפות.
כרגע, אני עובד בתור רכז הוסטל לנוער בסיכון, ובמסגרת העבודה, יוצא לי להתקל ולהשתתף בלא מעט מצבים אלימים. המצבים האלה כוללים בעיקר התערבויות בקטטות בין בני נוער והתמודדות עם תקיפות שלהם עלי ועל אנשי צוות אחרים. היום הייתי צריך להתמודד עם נער אלים שאתו יש לי קשר טוב, אבל שלא יודע לשים את הגבול בין משחק לאלימות. מדובר בילד חזק מאוד בן 14, היפראקטיבי מאוד, אלרגי לריטלין ומתאמן באיגרוף תאילנדי וגו' ג'יטסו. הוא נוהג לזרוק מכות וכאפות לאנשי הצוות, בצחוק מבחינתו, ולא יודע מתי להפסיק. הוא הספיק לגרום לזעזוע מוח לאיש צוות אחד, ולשבור שתי אצבעות לאיש צוות אחר, שניהם מיומנים באמנויות לחימה, במהלך החודשים האחרונים. הדבר המעניין באירוע של היום היה שלא ממש זכרתי מה קרה. למרות שפעולותי היו מחושבות (עוד על זה בהמשך), זרמתי עם הסיטואציה ויכולתי לנתח את מה שקרה רק כשצפיתי בסרט שצולם ע"י המצלמות שמתעדות את בית הספר. במשך כ-15 דקות, הנער הטריד אותי ואת אחד המדריכים במכות וכאפות קטנות. אנחנו התעלמנו, בלמנו את המכות או דחפנו אותו מאיתנו תוך כדי ניסיונות שיכנוע במטרה להרגיע אותו ולהבהיר לו שהוא עובר את הגבול. בשלב מסויים יצאתי מאחד החדרים וראיתי שהוא חסר מנוחה ועוסק במשחקי ידיים עם המדריך. נשארתי בסביבה מתוך צפי להסלמה ובכוונה להתמודד עם האירוע בטווח המצלמות. כשביקשתי מהנער לעזוב את המדריך, הוא ניסה לתת לי כאפה, ושם החלטתי להציב את הגבול. הסטתי את המכה שלו והצמדתי אותו אל הקיר. הוא השתחרר ותקף אותי, זרמתי עם כיוון התנועה שלו והצמדתי אותו אל הקיר הנגדי בעזרת מרפק על הגרון וביקשתי ממנו להירגע ולגמור עם זה. ברגע הזה, הוא החליט שזה כבר לא מצחיק ושפגעו בכבודו. הנחתי לו להשתחרר שכן התעקשות על החזקה היתה גורמת להסלמה מהירה. כאן נכנסת הדילמה הראשונה. מתי "ללכת עד הסוף". היה ברור לי שהאירוע לא יגמר בכך שאעזוב אותו, מצד שני, היה ברור לי שהתעקשות על החזקה וריתוק תגרום לו להתחיל להשתולל, תביא להסלמה מהירה ותגרום להתערבות נערים אחרים שנזעקים תמיד "להגן" על אחד משלהם מפני אנשי הצוות. כשהוא השתחרר, הוא החליט שעכשיו זה רציני. הוא הלך הצידה, הוריד את הסווטשירט והתקדם לכיווני. אחיו ניסה להרגיע אותו, אבל הוא עקף אותו והתנפל עלי. בסרט רואים שלא התנגדתי והנחתי לו לדחוף אותי אל הקיר, השתמשתי בקיר כבנקודת משען ודחפתי אותו אל הקיר הנגדי. תפסתי לו יד אחת ואת השניה שמתי לו על הגרון כדי להקשות עליו להתקדם. בשלב זה, המדריך השני הצטרף אלי ועזר לי להחזיק אותו. לאחר מכן, אחיו, שנבהל מכך שהחזקתי את הנער בגרון, התנפל עלי מאחור במכות ואגרופים. אני זוכר שהחלטתי לא לנסות לבצע שום טכניקה כי היה לי ברור שכל טכניקה שאבצע תגרום לו לכאב או נזק. לכן בלמתי את התקפותיו וניסיתי לדחוף אותו ממני. כאן נכנס עניין המטרה של הקרב. הייתי יכול לפגוע בו בקלות, אבל המטרה שלי היתה להרחיק אותו ממני בלי לפגוע בו ולחזור להחזקה של אחיו, לכן ספגתי כמה מכות. בשלב מסויים, הוא תפס לי את היד. השתחררתי בקלות אבל היד שלי נכנסה לפניו של מדריך אחר שניסה לעזוור. אנשי צוות אחרים השתלטו על שני הנערים האלימים ואני התפניתי לבדוק את שלומו של המדריך שחטף בומבה לפנים. מההתנסות הזאת, ומהצפייה בסרט, הבנתי כמה דברים על התפקוד שלי. לא יישמתי אף אחת מטכניקות ההשתלטות שאני מכיר. מצד אחד, נראה שאני לא מיומן בהן מספיק בשביל לבצע אותן כמו שצריך. מצד שני, היה ברור לי שיישום טכניקה תגרום לפגיעה והאמת, לא הרגשתי מאויים והיה ברור לי שאני יכול להרשות לעצמי לספוג כמה מכות כדי לא לגרום לפגיעה או להסלמה מיותרות. כדי להשאיר את האירוע בתחום ההרגעה ולא להניח לו להפוך לקרב לכל דבר ועניין, נמנעתי בכוונה מלהיכנס לעמידת מוצא, מלעשות צעד ראשון או מלהשתמש במכות מכל סוג. לא עשיתי שום דבר חוץ מהגנה והחזקה (שלא היתה טובה במיוחד למען האמת). למרות התפקוד המביש שלי מהבחינה הטכנית, אני די גאה בעצמי שנשארתי רגוע ומשוחרר במשך כל האירוע, שהפעלתי שיקול דעת למרות שפעלתי בצורה די אוטומטית (נשמע מוזר, אבל ככה זה היה, אני זוכר את מה שעבר לי בראש אבל לא ממש זכרתי מה עשיתי עד שראיתי את הוידאו) שלא נכנסתי לסיטואציה של "כוח מול כוח" (לא התנגדתי לדחיפות שלו למשל, אלא דאגתי שבסיומן הוא יהיה עם הגב לקיר ולא אני) ושלא חטפתי ג'ננה והכנסתי מכות לנערים האלו. תובנה חשובה (גם ממספר אירועים אחרים) נוספת היא שאותם נערים, שהם בדיוק היריב הצפוי ברחוב המיתולוגי, הם אולי חזקים, אלימים וחסרי מעצורים, אבל לא ממש יודעים להפעיל את עצמם בצורה נכונה. הם קשיחים, עובדים עם המון כוח (וגם כוח מול כוח), סוגרים מרחק מהר וזורקים מהלומות לכל הכיוונים. מישהו כמוני, שיכול לספוג כמה מכות, הפנים כמה עקרונות של א"ל ולא יודע לבצע שום טכניקה כמו שצריך, יכול להתמודד אתם בקלות יחסית. השאלה שעומדת על הפרק כרגע, בשבילי, קשורה למתח בין הטמעת התרגול בצורת פעולות אוטומטיות, לבין החלטה שקולה באילו פעולות לנקוט. מצד אחד, אני נוטה להגיב בהגנה ובתמרון לעמידת מוצא כל פעם שמישהו מרים עלי יד, וזה אחלה. מצד שני, מהלך כזה מתפרש כקריאת תיגר ויכול להסלים את המצב הרבה יותר מאשר התעלמות מכוונת, התנהגות רגילה והתמודדות מילולית, גם אם זה אומר שאני אחטוף כמה כאפות.
