הקוסמת הורודה2
New member
תובנות מהשריפה...
אוקיי אז מצד אחד זו לא אמת חזקה אבל מצד שני זו אמת שהתחברתי אליה
שוב אז כשמוצאים משהו מחדש הוא חדש לא?
היום כתבתי מכתב ממש חריף לאמא שלי ושרפתי.
שוב זה לא חדש תחת השמש אבל רב החיים שלי איתה ( כלומר עד גיל ההתבגרות פחות או יותר),
כמהתי לסוג מסויים של אמא שהיא לא יכלה להיות. טוב אולי לקראת סוף גיל ההתבגרות כבר הפנמתי שהיא
לא תהיה כזו וכבר הייתי אדישה יותר אבל בילדות זה היה חזק יותר.
הייתי ילדה מאוד עדינה והיא די הרסה אותי . אני יודעת שאולי היא לא אשמה אבל בכל זאת היא הרסה לי
את הנפש. הייתי גם ילדה איטית שלוקח לה זמן כי היא חולמנית ובעולם משלה ובוא נאמר ששילוב של זה
ושל אמא שלי לא בדיוק תרם לי להתפתחות.
בנוסף היו עוד כמה דברים שאני לא ממש רוצה לכתוב שבגללם הרגשתי שהפכתי למפלצת. פעם הרגשתי המון אהבה
כלפיה אהבה שנאה היום אני ממש ממש אדישה לאמא שלי. פעם היה בי כעס בוער והיום בין מעצבן לאדיש...
מצד אחד טוב לי שאין שם רגשות בוערים מצד שני אדישות יכולה להורות על רגשות מודחקים וגם זו בעיה.
בעיקר אם ההדחקה נמשכה כל כך הרבה זמן עד ששכחתי את רב הדברים שקשורים אליה.
פעם הרגשתי שחסרה לי אמא היום לא אכפת לי אם היא שם או לא.
מבחינתי היא ניצבת . שאני צריכה אולי לטרוח לטפח איתה קשר ולא עושה את זה כי אין לי כל כך רגשות כלפיה.
וגם היא כמובן אחת הסיבות שהפכתי לאדישה. וסתם שוב זה לא חדש אבל השריפה גרמה לי לחשוב על זה שוב
כי אני צריכה לטרוח לכתוב לה מכתבים במהלך 40 יום ( היום היום החמישי).
וגם אני מרגישה שאני צריכה להכריח את עצמי לעשות דברים כי אני כל כך אדישה שלא בא לי לעשות כלום פחות או יותר.
ולהתמיד גם קשה אז לשרוף 40 יום זה קצת מרגיש לי כמו עונש אבל נוכחתי שזה יעיל מהימים הראשונים.
עם אמא שלי יותר קשה לי לדעת אם זה יעיל או לא כי אמא שלי והזיכרון שלה קבורים לי אי שם בתת מודע שלי אז
אני לא יודעת אם זה עובד... אבל ננסה אין לי מה להפסיד...
וגם שכל החוסר יציבות וכל ההתקרבות ריחוק שלה כנראה גרמו לי לפחד לחוות קשרים משמעותיים מעבר לחברות ידידים.
קיצר דפקה לי את החיים. ממש אין לי חשק לחיות. אני לא אובדנית אבל אני בכלל לא אוהבת לחיות.
וזה לא הודעה של רחמים עצמיים זה פשוט עובדה. טוב סיימתי לחפור.
אני ממש מקווה שהשריפה תשחרר אותי מדמותה אבל במובן החיובי
אוקיי אז מצד אחד זו לא אמת חזקה אבל מצד שני זו אמת שהתחברתי אליה
שוב אז כשמוצאים משהו מחדש הוא חדש לא?
היום כתבתי מכתב ממש חריף לאמא שלי ושרפתי.
שוב זה לא חדש תחת השמש אבל רב החיים שלי איתה ( כלומר עד גיל ההתבגרות פחות או יותר),
כמהתי לסוג מסויים של אמא שהיא לא יכלה להיות. טוב אולי לקראת סוף גיל ההתבגרות כבר הפנמתי שהיא
לא תהיה כזו וכבר הייתי אדישה יותר אבל בילדות זה היה חזק יותר.
הייתי ילדה מאוד עדינה והיא די הרסה אותי . אני יודעת שאולי היא לא אשמה אבל בכל זאת היא הרסה לי
את הנפש. הייתי גם ילדה איטית שלוקח לה זמן כי היא חולמנית ובעולם משלה ובוא נאמר ששילוב של זה
ושל אמא שלי לא בדיוק תרם לי להתפתחות.
בנוסף היו עוד כמה דברים שאני לא ממש רוצה לכתוב שבגללם הרגשתי שהפכתי למפלצת. פעם הרגשתי המון אהבה
כלפיה אהבה שנאה היום אני ממש ממש אדישה לאמא שלי. פעם היה בי כעס בוער והיום בין מעצבן לאדיש...
מצד אחד טוב לי שאין שם רגשות בוערים מצד שני אדישות יכולה להורות על רגשות מודחקים וגם זו בעיה.
בעיקר אם ההדחקה נמשכה כל כך הרבה זמן עד ששכחתי את רב הדברים שקשורים אליה.
פעם הרגשתי שחסרה לי אמא היום לא אכפת לי אם היא שם או לא.
מבחינתי היא ניצבת . שאני צריכה אולי לטרוח לטפח איתה קשר ולא עושה את זה כי אין לי כל כך רגשות כלפיה.
וגם היא כמובן אחת הסיבות שהפכתי לאדישה. וסתם שוב זה לא חדש אבל השריפה גרמה לי לחשוב על זה שוב
כי אני צריכה לטרוח לכתוב לה מכתבים במהלך 40 יום ( היום היום החמישי).
וגם אני מרגישה שאני צריכה להכריח את עצמי לעשות דברים כי אני כל כך אדישה שלא בא לי לעשות כלום פחות או יותר.
ולהתמיד גם קשה אז לשרוף 40 יום זה קצת מרגיש לי כמו עונש אבל נוכחתי שזה יעיל מהימים הראשונים.
עם אמא שלי יותר קשה לי לדעת אם זה יעיל או לא כי אמא שלי והזיכרון שלה קבורים לי אי שם בתת מודע שלי אז
אני לא יודעת אם זה עובד... אבל ננסה אין לי מה להפסיד...
וגם שכל החוסר יציבות וכל ההתקרבות ריחוק שלה כנראה גרמו לי לפחד לחוות קשרים משמעותיים מעבר לחברות ידידים.
קיצר דפקה לי את החיים. ממש אין לי חשק לחיות. אני לא אובדנית אבל אני בכלל לא אוהבת לחיות.
וזה לא הודעה של רחמים עצמיים זה פשוט עובדה. טוב סיימתי לחפור.
אני ממש מקווה שהשריפה תשחרר אותי מדמותה אבל במובן החיובי
