בת יפתח היחידה
New member
תהפוכות
שלום לכולכם האמת היא שכבר מזמן השתוקקתי להצטרף לפורום הזה. אינני יודעת אם כופרת אנוכי, ייתכן שכן ואינני יודעת. בראשי חולפות להן מחשבות ושאלות שפעם לא העזתי לתהות בהן. הסיפור שלי כל כך ארוך ומוזר. קשה לךי לספר הכל על רגל אחת, אז אתמצת תחילה (כדי לא לייבש אתכם) גדלתי בבית דתי מאוד, אבי גבאי בית-כנסת, למדתי בבתי ספר דתיים לבנות עם כל הגיננונים הדתיים (למרות שאני עצמי הלכתי עם מכנסיים ואפילו פתחתי קריירת דוגמנות, כי תמיד הייתי קצת פרחחית...) תמיד עשיתי את מה שציפו ממני לעשות במקום את מה שחלמתי שיקרה. כן, גם התחתנתי עם בחור דתי מן המניין, בדיוק כפי שהורי רצו וציפו ממני, בת הזקונים המתוקה שלהם. חיי הנישואין שלי היו גיהינום עלי אדמות, בעלי היה דתי פרימיטיבי, קר ומרוחק שלא היה לו מושג בזוגיות (לכן בחרתי לעצמי את הניק הזה..), אבל דווקא אתמקד בצד הדתי של חיי . הייתי דתיה ללא דופי : כיסוי ראש, טהרה, כשרות, צנועה, חסודה, כנועה (היום אני חושבת שהייתי מעין שטיח פרסי..). הכל התחיל לפני שנה וקצת, במקביל לגירושי ועזיבתי את בית בעלי, בית הורי ופעם ראשונה בחיי גרתי לי בדירה משלי ועשיתי ככל העולה על רוחי. אז התחילו כל השאלות ששאלתי את עצמי : "מדוע את דתיה בעצם ?" ואז התחלתי לתהות אם אני שומרת שבת מתוך פחד והרגל, לעיתים חשתי שזו הצגה ממש, חשתי שדברים משתנים בתוכי, באמונתי, שאלתי את עצמי שאלות שלא מצאתי להן מענה, כמו כן הרגשתי שהאל אכזב אותי, הרי סבלתי בחיי נישואי והייתי אדוקה ממש, האם האל אינו יכול לקבל את תפילותי ? התעורר בי הצורך סוף סוף להתיר כבלים ולעשות כרצוני. חשתי כי עלי לחיות על פי מה שאני חשה ולא לחיות בשקר או מתוך פחד שהחדירו בי כל כך טוב מגיל קטן, כפי שנאמר "אדם באמונתו יחייה". אני מכבדת את עולם הדת, אולם אין לו שום רצון לקחת חלק בעולם הזה יותר. תחילה פחדתי לחלל שבת, אבל הרגשתי שאל לי לחיות השקר ולרמות את האל, עדיף להיות ישירה, לכן הייתי שלמה לחלוטין עם מעשיי: נסעתי בשבת (בפעם הראשונה שנסעתי זה היה רכיבת לילה על אופנוע כבד... לא פחות ולא יותר !!), אני עושה הכל בשבת. אבל עדיין שומרת כשרות, לא אוכלת טריפה (זה לא מעניין אותי משום מה). בדבר אחד אין לי צל של ספק - לעולם לא אשמור עוד טהרה !!! זו הייתה השפלה איומה והדרך הבטוחה לדכא את היצר. אולם יש לי גם לבטים מבפנים... הרי את כל הדברים שאני עושה כעת בשבת אני יכולה לעשות ביום חול: לגלוש באינטרנט, לצאת לבלות, לצפות בטלויזיה ולעשות את כל המלאכות האסורות, אם כך יום השביעי אינו שונה כעת משאר ימי השבוע, דבר אינו מייחד אותו, אפילו לנוח אינני מספיקה, לעיתים אף שאני מבלה נהדר בשבת, אני חשה תחושת רייקניות איומה, כאילו לחיי אין כל תכלית. זה מוזר בעיני, הלוא סוף סוף אני עושה כרצוני, אז מדוע זה לא מספק אותי ? מדוע דבר לא מספק אותי ? אשמח לשמוע את דעתכם בנושא satin
שלום לכולכם האמת היא שכבר מזמן השתוקקתי להצטרף לפורום הזה. אינני יודעת אם כופרת אנוכי, ייתכן שכן ואינני יודעת. בראשי חולפות להן מחשבות ושאלות שפעם לא העזתי לתהות בהן. הסיפור שלי כל כך ארוך ומוזר. קשה לךי לספר הכל על רגל אחת, אז אתמצת תחילה (כדי לא לייבש אתכם) גדלתי בבית דתי מאוד, אבי גבאי בית-כנסת, למדתי בבתי ספר דתיים לבנות עם כל הגיננונים הדתיים (למרות שאני עצמי הלכתי עם מכנסיים ואפילו פתחתי קריירת דוגמנות, כי תמיד הייתי קצת פרחחית...) תמיד עשיתי את מה שציפו ממני לעשות במקום את מה שחלמתי שיקרה. כן, גם התחתנתי עם בחור דתי מן המניין, בדיוק כפי שהורי רצו וציפו ממני, בת הזקונים המתוקה שלהם. חיי הנישואין שלי היו גיהינום עלי אדמות, בעלי היה דתי פרימיטיבי, קר ומרוחק שלא היה לו מושג בזוגיות (לכן בחרתי לעצמי את הניק הזה..), אבל דווקא אתמקד בצד הדתי של חיי . הייתי דתיה ללא דופי : כיסוי ראש, טהרה, כשרות, צנועה, חסודה, כנועה (היום אני חושבת שהייתי מעין שטיח פרסי..). הכל התחיל לפני שנה וקצת, במקביל לגירושי ועזיבתי את בית בעלי, בית הורי ופעם ראשונה בחיי גרתי לי בדירה משלי ועשיתי ככל העולה על רוחי. אז התחילו כל השאלות ששאלתי את עצמי : "מדוע את דתיה בעצם ?" ואז התחלתי לתהות אם אני שומרת שבת מתוך פחד והרגל, לעיתים חשתי שזו הצגה ממש, חשתי שדברים משתנים בתוכי, באמונתי, שאלתי את עצמי שאלות שלא מצאתי להן מענה, כמו כן הרגשתי שהאל אכזב אותי, הרי סבלתי בחיי נישואי והייתי אדוקה ממש, האם האל אינו יכול לקבל את תפילותי ? התעורר בי הצורך סוף סוף להתיר כבלים ולעשות כרצוני. חשתי כי עלי לחיות על פי מה שאני חשה ולא לחיות בשקר או מתוך פחד שהחדירו בי כל כך טוב מגיל קטן, כפי שנאמר "אדם באמונתו יחייה". אני מכבדת את עולם הדת, אולם אין לו שום רצון לקחת חלק בעולם הזה יותר. תחילה פחדתי לחלל שבת, אבל הרגשתי שאל לי לחיות השקר ולרמות את האל, עדיף להיות ישירה, לכן הייתי שלמה לחלוטין עם מעשיי: נסעתי בשבת (בפעם הראשונה שנסעתי זה היה רכיבת לילה על אופנוע כבד... לא פחות ולא יותר !!), אני עושה הכל בשבת. אבל עדיין שומרת כשרות, לא אוכלת טריפה (זה לא מעניין אותי משום מה). בדבר אחד אין לי צל של ספק - לעולם לא אשמור עוד טהרה !!! זו הייתה השפלה איומה והדרך הבטוחה לדכא את היצר. אולם יש לי גם לבטים מבפנים... הרי את כל הדברים שאני עושה כעת בשבת אני יכולה לעשות ביום חול: לגלוש באינטרנט, לצאת לבלות, לצפות בטלויזיה ולעשות את כל המלאכות האסורות, אם כך יום השביעי אינו שונה כעת משאר ימי השבוע, דבר אינו מייחד אותו, אפילו לנוח אינני מספיקה, לעיתים אף שאני מבלה נהדר בשבת, אני חשה תחושת רייקניות איומה, כאילו לחיי אין כל תכלית. זה מוזר בעיני, הלוא סוף סוף אני עושה כרצוני, אז מדוע זה לא מספק אותי ? מדוע דבר לא מספק אותי ? אשמח לשמוע את דעתכם בנושא satin
