עד השמים וחזרה
New member
תהליך הכעס
אז עכשיו כועסת.עליו. על עצמי. על כל העולם. כועסת על כל הזמן הזה שהלכתי על ביצים בכדי שלא יהיו גלים. על כל הדברים שויתרתי למענו. על שבחרתי להתעלם מכל מה שפגע, העליב, ועשה רע. על שהתפשרתי ולא דרשתי את מה שמגיע לי. על העובדה שהשלמתי עם כך שהוא לא נתן לקשר הזה כמוני, על זה שהוא לקח את ה-40 שקלים מהשולחן כי הוא קנה לי סיגריות, על זה שכל שבת שהילדים שלו באו עשיתי לבד קניות בסופר והוא אף פעם לא חשב להשתתף, על זה שמהרגע שהפכתי למובנת מאליו הוא לא קנה פרחים, על זה שהוא קיטר שלא יוצאים אבל בעצם הוא זה שהיה נרדם ביום שישי ומתעורר בשבת, על הכאבי בטן הכרוניים שלו שבדרך כלל היו אשמתי כי בישלתי עם יותר מדי שמן, כועסת עליו ובמיוחד על עצמי שלולא התגובות שלו והפחד האינפטלי שלי הייתי יכולה להיות היום בחודש שמיני, כועסת על כך שבחרתי לסלוח לו על שאמר שאם ממשיכה את ההריון הוא רוצה שנחתום אצל עורך דין שאין לו קשר לילד, כועסת שעוד אחרי כל המילים האלה עשיתי את מה שלא האמנתי בו ועוד אמרתי לו שעושה את זה בכדי לא לאבד את מה שיש ביננו, כועסת שלא גילגלתי אותו מכל המדרגות בכל פעם שהוא ברח, כועסת שהשארתי תמיד, אבל תמיד, את הדלת פתוחה עבורו, כועסת שהוא לא העריך, לא הבין, לא הרגיש, שהיה עסוק בעצמו. כועסת שבמקום שהוא מהמקום שלו ילחך את האדמה שאני דורכת עליה ויודה על ששפר מזלו - הוא עוד אומר לי שלא טוב לו. כועסת על עצמי שבחרתי להבין, לנתח, לתרץ, ולא לראות את המציאות בעיניים. כועסת שבסוף עוד אני יצאתי פראיירית שלא היה חסר הרבה שאתחנן שלא יילך. והכי כועסת - שלגמרי לא בטוחה שאם הוא יופיע עכשיו בדלת אהיה מספיק ריאלית וחזקה בשביל לא לפתוח... מה עוד צריך לקרות בכדי שנסגור הרמטית את הפרקים שלא עושים לנו טוב? מה צריך לקרות בשביל שנדע להעריך את עצמנו ושנידרוש את מה שמגיע לנו? מה צריך לקרות בכדי שלא נכאב, לא נכעס אלא באמת נשחרר? מה צריך לקרות בשביל שנפנים את השיעור ונדע לשנות בפעם הבאה?
אז עכשיו כועסת.עליו. על עצמי. על כל העולם. כועסת על כל הזמן הזה שהלכתי על ביצים בכדי שלא יהיו גלים. על כל הדברים שויתרתי למענו. על שבחרתי להתעלם מכל מה שפגע, העליב, ועשה רע. על שהתפשרתי ולא דרשתי את מה שמגיע לי. על העובדה שהשלמתי עם כך שהוא לא נתן לקשר הזה כמוני, על זה שהוא לקח את ה-40 שקלים מהשולחן כי הוא קנה לי סיגריות, על זה שכל שבת שהילדים שלו באו עשיתי לבד קניות בסופר והוא אף פעם לא חשב להשתתף, על זה שמהרגע שהפכתי למובנת מאליו הוא לא קנה פרחים, על זה שהוא קיטר שלא יוצאים אבל בעצם הוא זה שהיה נרדם ביום שישי ומתעורר בשבת, על הכאבי בטן הכרוניים שלו שבדרך כלל היו אשמתי כי בישלתי עם יותר מדי שמן, כועסת עליו ובמיוחד על עצמי שלולא התגובות שלו והפחד האינפטלי שלי הייתי יכולה להיות היום בחודש שמיני, כועסת על כך שבחרתי לסלוח לו על שאמר שאם ממשיכה את ההריון הוא רוצה שנחתום אצל עורך דין שאין לו קשר לילד, כועסת שעוד אחרי כל המילים האלה עשיתי את מה שלא האמנתי בו ועוד אמרתי לו שעושה את זה בכדי לא לאבד את מה שיש ביננו, כועסת שלא גילגלתי אותו מכל המדרגות בכל פעם שהוא ברח, כועסת שהשארתי תמיד, אבל תמיד, את הדלת פתוחה עבורו, כועסת שהוא לא העריך, לא הבין, לא הרגיש, שהיה עסוק בעצמו. כועסת שבמקום שהוא מהמקום שלו ילחך את האדמה שאני דורכת עליה ויודה על ששפר מזלו - הוא עוד אומר לי שלא טוב לו. כועסת על עצמי שבחרתי להבין, לנתח, לתרץ, ולא לראות את המציאות בעיניים. כועסת שבסוף עוד אני יצאתי פראיירית שלא היה חסר הרבה שאתחנן שלא יילך. והכי כועסת - שלגמרי לא בטוחה שאם הוא יופיע עכשיו בדלת אהיה מספיק ריאלית וחזקה בשביל לא לפתוח... מה עוד צריך לקרות בכדי שנסגור הרמטית את הפרקים שלא עושים לנו טוב? מה צריך לקרות בשביל שנדע להעריך את עצמנו ושנידרוש את מה שמגיע לנו? מה צריך לקרות בכדי שלא נכאב, לא נכעס אלא באמת נשחרר? מה צריך לקרות בשביל שנפנים את השיעור ונדע לשנות בפעם הבאה?