פלוניתי אלמוניתי
New member
תהייה
פעם ראשונה פה, אני עדיין תוהה ומבולבלת מתי זה בדיקת גבול ומתי הטורט... היא בת 10.
התפרצויות זעם - ברור.
יש החלטות משונות לפעמים כמו לא להתיישב איתנו לארוחה בסעודות שבת או אצל ההורים.
אחרי שדי התרגלנו לזה שהיא מצטרפת לסעודה כרבע שעה אח"כ עם פרצוף חמוץ והצגות, קראתי במקום כלשהו ברשת שאין לשתף פעולה עם פעולות כפיתיות.
הודעתי לה, שזה מעליב את סבא וסבתא, ואני לא מוכנה לזה יותר. או שתגיע עם כולם, או שבכלל לא. פעם אחת וויתרה על סעודה אצלם (הם גרים בקומה תחתנו), וראו איזה פלא.... כאילו להד"מ.
תשומת לב גרידא?
לעומת זאת, ערב שבת, שתינו קמות אחרי קידוש ליטול ידיים, לפתע התפרצות זעם והיא רצה לחדר, ללא סיבה נראית.
לשאלתי: "התעצבנתי", ללא סיבה הגלויה לה. גם כאן זו לא הפעם הראשונה לוויתור על התיישבות איתנו לסעודה.
אמרתי לה אותו דבר: או שתשבי איתנו יפה, או שתוותרי על הסעודה איתנו.
תשומת לב גרידא? טיק? נדע מחר....
לא לאכול סלט שהכינה המטפלת של הורי כי היא גויה.
לא יעזרו אלף הסברים, היא לא תאכל. אני לא משתפת פעולה ולא מגלה לה מה אני הכנתי ומה היא הכינה, אז היא תוותר על כל הסלטים.
ועוד מקרים למניהם. איך אני מפרשת אותם? איך מגיבה?
לשים גבול ואם זה עובד להבין שזה לא טיק?
אני חוששת לשים גבול במקום אותו לא תוכל לעצור ותרגיש אשמה ולא בסדר.
לקטנה שלי (5) אני לא מוותרת כ"כ הרבה, היא יכולה להתאפק יותר.
הידיים שלה נכנסות לכל תבשיל במקרר ומחוצה לו, היא לא מתאפקת. אבל כשהשכנים שמרו עוגה במקרר שלנו, היא לא נגעה. אז יש גבול כלשהו.
אולי מוותרים לה יותר מדי? מצד שני כמה אפשר להעיר? זה לא עוזר... מפתח רגשי אשמה...
פעם ראשונה פה, אני עדיין תוהה ומבולבלת מתי זה בדיקת גבול ומתי הטורט... היא בת 10.
התפרצויות זעם - ברור.
יש החלטות משונות לפעמים כמו לא להתיישב איתנו לארוחה בסעודות שבת או אצל ההורים.
אחרי שדי התרגלנו לזה שהיא מצטרפת לסעודה כרבע שעה אח"כ עם פרצוף חמוץ והצגות, קראתי במקום כלשהו ברשת שאין לשתף פעולה עם פעולות כפיתיות.
הודעתי לה, שזה מעליב את סבא וסבתא, ואני לא מוכנה לזה יותר. או שתגיע עם כולם, או שבכלל לא. פעם אחת וויתרה על סעודה אצלם (הם גרים בקומה תחתנו), וראו איזה פלא.... כאילו להד"מ.
תשומת לב גרידא?
לעומת זאת, ערב שבת, שתינו קמות אחרי קידוש ליטול ידיים, לפתע התפרצות זעם והיא רצה לחדר, ללא סיבה נראית.
לשאלתי: "התעצבנתי", ללא סיבה הגלויה לה. גם כאן זו לא הפעם הראשונה לוויתור על התיישבות איתנו לסעודה.
אמרתי לה אותו דבר: או שתשבי איתנו יפה, או שתוותרי על הסעודה איתנו.
תשומת לב גרידא? טיק? נדע מחר....
לא לאכול סלט שהכינה המטפלת של הורי כי היא גויה.
לא יעזרו אלף הסברים, היא לא תאכל. אני לא משתפת פעולה ולא מגלה לה מה אני הכנתי ומה היא הכינה, אז היא תוותר על כל הסלטים.
ועוד מקרים למניהם. איך אני מפרשת אותם? איך מגיבה?
לשים גבול ואם זה עובד להבין שזה לא טיק?
אני חוששת לשים גבול במקום אותו לא תוכל לעצור ותרגיש אשמה ולא בסדר.
לקטנה שלי (5) אני לא מוותרת כ"כ הרבה, היא יכולה להתאפק יותר.
הידיים שלה נכנסות לכל תבשיל במקרר ומחוצה לו, היא לא מתאפקת. אבל כשהשכנים שמרו עוגה במקרר שלנו, היא לא נגעה. אז יש גבול כלשהו.
אולי מוותרים לה יותר מדי? מצד שני כמה אפשר להעיר? זה לא עוזר... מפתח רגשי אשמה...
