תהייה
לפני כשנתיים עזבתי את האמונה אט אט, כיום אני חרדי מבחוץ וכופר מוחלט במהות.
מזמן העזיבה מנקרת בי שאלת התכלית, למה אני חי, בשביל מה? וכו'.
את האמת, שכלום לא חסר לי, יש לי כסף, בית, אני מצליח בתחום בו אני עוסק. אבל תמיד רודפת אותי התחושה בשביל מה? הרי באמת להנות בחיים אני לא נהנה, אני חי בעולם שאני לא שייך אליו, ובעצם מרגיש שאני לא חי את החיים שלי, אלא משחק בהצגה של אחרים.
כן, הייתי אצל פסיכולוג, המון פעמים, את האמת לא יוצא מזה משהו, חוץ משיחה מעניינת של שעתיים וזווית ראיה חדשה אין בזה באמת תועלת.
בחודשים האחרונים אני מסתובב עם תחושות אובדניות. תחושה כזו שאני לא רוצה להיות קשור יותר לכל מה שסובב אותי. ואפילו היה לי נסיון כל שהוא שלא צלח.
השאלה היא, האם לדעתכם מבחינה אתית אני צריך לספר את זה לאישתי? להיפרד ממנה בצורה טובה, או שאין בזה טעם כי זה רק יגרום להיסטריה?
לפני כשנתיים עזבתי את האמונה אט אט, כיום אני חרדי מבחוץ וכופר מוחלט במהות.
מזמן העזיבה מנקרת בי שאלת התכלית, למה אני חי, בשביל מה? וכו'.
את האמת, שכלום לא חסר לי, יש לי כסף, בית, אני מצליח בתחום בו אני עוסק. אבל תמיד רודפת אותי התחושה בשביל מה? הרי באמת להנות בחיים אני לא נהנה, אני חי בעולם שאני לא שייך אליו, ובעצם מרגיש שאני לא חי את החיים שלי, אלא משחק בהצגה של אחרים.
כן, הייתי אצל פסיכולוג, המון פעמים, את האמת לא יוצא מזה משהו, חוץ משיחה מעניינת של שעתיים וזווית ראיה חדשה אין בזה באמת תועלת.
בחודשים האחרונים אני מסתובב עם תחושות אובדניות. תחושה כזו שאני לא רוצה להיות קשור יותר לכל מה שסובב אותי. ואפילו היה לי נסיון כל שהוא שלא צלח.
השאלה היא, האם לדעתכם מבחינה אתית אני צריך לספר את זה לאישתי? להיפרד ממנה בצורה טובה, או שאין בזה טעם כי זה רק יגרום להיסטריה?