MyWayToHeaven
New member
תהייה
לא אשקר אם אגיד לכם שמידי פעם אני מברך על נטיותיי ההפוכות, כן, יש משהו נחמד בחופש הזה, בו אין כמעט שום גבולות. חופש בו אני מיטיב לפזז ברחבי תל אביב, מצויד במשקפי שמש גדולים, מכנסי דיזל נמוכים וכוס פרואזן יוגורט - פקאן. כמובן שאת רועי ועידן אני לא שוכח להביא לפגישה המיוחלת, ושלושתנו מוצאים עצמנו תחת שיחה קולחת על החתיך החדש של רועי, באמצע בית קפה תל אביבי סואן. אומנם, לא בכדי זה בחרתי לרשום פוסט זה, פוסט זה רשמתי עקב הרהורים רבים שלי בזמן האחרון, בהם אני תוהה האם גורל קהילת הלט"הב בישראל אינו גזור מראש? מחד, רבים יכולים לחשוב, בהם אני, כי חלומו של כל גאה ממוצע מסתכם בהוויה התרבותית התל אביבית. מנגד, ישיבה בבתי קפה, שיטוטים תכופים ברחבי קניונים וגיהוץ כרטיס הפלטינה של אבא אינם נמשכים לעד. לפי דעתי הנטייה ההומוסקסואלית, גורמת לאדם הפשוט להבין כי מסלול חייו מוכתב מראש, החל ממפגשים באגודה וכלה בבילוים תכופים במועדונים. אולם, היכן הנופלים בין הכיסאות? האנשים אשר מעדיפים לבלות את שנות העשרים שלהם בין דלתות האוניברסיטה – האם הם חשים מנודים מן הקהילה? הקהילה הגאה בישראל נתפסת כקהילה שעיקר ערכיה הם הבילוי והעליצות. לדאבוני, מרבית הצעירים, כיום, נתפסים בערכים החיצוניים בלבד בכל הקשור לנטייה המינית ודוגמא ניכרת לכך ניתן לראות במצעד הגאווה הססגוני, בו מאות צעירים מעדיפים להיחשף בלבוש מנימליסטי אשר עיקר תכניו הם פרוות וורודות ותחתוני לייקרה הדוקים. האם אותם צעירים מכתיבים את אופי קהילת הלטה"ב בישראל? או שמא ניתן להגדיר אותם כ-Main Stream תרבותי אשר מאפיין פלח באוכלוסיית ישראל? צעירים אלו בפרט, ונוהגי הבוהמה הגאה התל אביבית בכלל, דוחקים הצידה את "הגאים האחרים", כאלו שעיקר חייהם אינם מתאפיינים בבילוי במועדונים ובמכוני הסרת שיער מסחריים. אולי ניתן לקרוא להם "גאים סטרייטים", לכאורה, משום שהם לא מתבלטים בלבוש אופייני ולא מטיבים לבלות מאופרים בסומק וורוד ונצנצים בצדדים. גאים אלו זוכים לקריאות פליאה רבות, שכן הם "אינם נראים כאלו" בעיני הכל, מה שמדגיש את בורות החברה הישראלית כלפי הקהילה, אשר מגדירה קהילה זו על פי החלום התל אביבי של מרבית הנוער הגאה במדינת ישראל. יש שיגידו כי התקשורת אשמה בכל העניין, אולם יש לתהות בקנקנה של אמירה זו. התקשורת אינה אשמה, אלא תפיסת הקהילה הגאה את דפוסי ההתנהגות המקובלים כביכול על חברי הקהילה. להתנהג באיחוצ'יות (סליחה על הגסות), לצעוק "כואב לי הכוס" ולבלות כאילו אין מחר הם רק חלק קטן מן ההתנהגויות. הבעיה היא שורשית והיא מתחילה כאשר נער הומוסקסואל צעיר משתוקק לצאת מן הארון בו הוא נמצא, שכן הוא בורח בדמיונו אל החלום התל אביבי בו הוא מהלך ברחוב שנקין יחד עם חבריו, חופשי מכל מוסכמה חברתית. התהייה בקנקנו של זה היא הכרחית, תופעה זו עושה נזק לקהילה הגאה בישראל, ולפי דעתי, היא רק הולכת ומחמירה. אותו זרם תל אביבי גאה דוחק הצידה את הגאים האמיתיים אשר נלחמים על מקום עבודתם עקב נטייתם המינית, נלחמים עם משפחותיהם ומתמודדים עם דעות קדומות וניכור חברתי במהלך לימודיהם באוניברסיטה. האם אכן גורל הקהילה נקבע מראש? האם כולנו נאלצים, שלא במודע, להתאים עצמנו לחלום הגאה התל אביבי; להתאמן בחדר הכושר, להסיר שיער ולבלות במועדונים, על מנת לחיות חיי קהילה תקינים? על זאת, אין ביכולתי להשיב.
לא אשקר אם אגיד לכם שמידי פעם אני מברך על נטיותיי ההפוכות, כן, יש משהו נחמד בחופש הזה, בו אין כמעט שום גבולות. חופש בו אני מיטיב לפזז ברחבי תל אביב, מצויד במשקפי שמש גדולים, מכנסי דיזל נמוכים וכוס פרואזן יוגורט - פקאן. כמובן שאת רועי ועידן אני לא שוכח להביא לפגישה המיוחלת, ושלושתנו מוצאים עצמנו תחת שיחה קולחת על החתיך החדש של רועי, באמצע בית קפה תל אביבי סואן. אומנם, לא בכדי זה בחרתי לרשום פוסט זה, פוסט זה רשמתי עקב הרהורים רבים שלי בזמן האחרון, בהם אני תוהה האם גורל קהילת הלט"הב בישראל אינו גזור מראש? מחד, רבים יכולים לחשוב, בהם אני, כי חלומו של כל גאה ממוצע מסתכם בהוויה התרבותית התל אביבית. מנגד, ישיבה בבתי קפה, שיטוטים תכופים ברחבי קניונים וגיהוץ כרטיס הפלטינה של אבא אינם נמשכים לעד. לפי דעתי הנטייה ההומוסקסואלית, גורמת לאדם הפשוט להבין כי מסלול חייו מוכתב מראש, החל ממפגשים באגודה וכלה בבילוים תכופים במועדונים. אולם, היכן הנופלים בין הכיסאות? האנשים אשר מעדיפים לבלות את שנות העשרים שלהם בין דלתות האוניברסיטה – האם הם חשים מנודים מן הקהילה? הקהילה הגאה בישראל נתפסת כקהילה שעיקר ערכיה הם הבילוי והעליצות. לדאבוני, מרבית הצעירים, כיום, נתפסים בערכים החיצוניים בלבד בכל הקשור לנטייה המינית ודוגמא ניכרת לכך ניתן לראות במצעד הגאווה הססגוני, בו מאות צעירים מעדיפים להיחשף בלבוש מנימליסטי אשר עיקר תכניו הם פרוות וורודות ותחתוני לייקרה הדוקים. האם אותם צעירים מכתיבים את אופי קהילת הלטה"ב בישראל? או שמא ניתן להגדיר אותם כ-Main Stream תרבותי אשר מאפיין פלח באוכלוסיית ישראל? צעירים אלו בפרט, ונוהגי הבוהמה הגאה התל אביבית בכלל, דוחקים הצידה את "הגאים האחרים", כאלו שעיקר חייהם אינם מתאפיינים בבילוי במועדונים ובמכוני הסרת שיער מסחריים. אולי ניתן לקרוא להם "גאים סטרייטים", לכאורה, משום שהם לא מתבלטים בלבוש אופייני ולא מטיבים לבלות מאופרים בסומק וורוד ונצנצים בצדדים. גאים אלו זוכים לקריאות פליאה רבות, שכן הם "אינם נראים כאלו" בעיני הכל, מה שמדגיש את בורות החברה הישראלית כלפי הקהילה, אשר מגדירה קהילה זו על פי החלום התל אביבי של מרבית הנוער הגאה במדינת ישראל. יש שיגידו כי התקשורת אשמה בכל העניין, אולם יש לתהות בקנקנה של אמירה זו. התקשורת אינה אשמה, אלא תפיסת הקהילה הגאה את דפוסי ההתנהגות המקובלים כביכול על חברי הקהילה. להתנהג באיחוצ'יות (סליחה על הגסות), לצעוק "כואב לי הכוס" ולבלות כאילו אין מחר הם רק חלק קטן מן ההתנהגויות. הבעיה היא שורשית והיא מתחילה כאשר נער הומוסקסואל צעיר משתוקק לצאת מן הארון בו הוא נמצא, שכן הוא בורח בדמיונו אל החלום התל אביבי בו הוא מהלך ברחוב שנקין יחד עם חבריו, חופשי מכל מוסכמה חברתית. התהייה בקנקנו של זה היא הכרחית, תופעה זו עושה נזק לקהילה הגאה בישראל, ולפי דעתי, היא רק הולכת ומחמירה. אותו זרם תל אביבי גאה דוחק הצידה את הגאים האמיתיים אשר נלחמים על מקום עבודתם עקב נטייתם המינית, נלחמים עם משפחותיהם ומתמודדים עם דעות קדומות וניכור חברתי במהלך לימודיהם באוניברסיטה. האם אכן גורל הקהילה נקבע מראש? האם כולנו נאלצים, שלא במודע, להתאים עצמנו לחלום הגאה התל אביבי; להתאמן בחדר הכושר, להסיר שיער ולבלות במועדונים, על מנת לחיות חיי קהילה תקינים? על זאת, אין ביכולתי להשיב.
