הוכחה לכדאיות = הוכחה לקיום???
אני בכלל לא יכולה להבין את צורת המחשבה של "כדאי או לא כדאי להאמין". או שמשהו קיים או שהוא לא קיים. הרי קיומו של דבר לא תלוי ברווח או בהפסד האישי שלי מהאמונה בו. יכול להיות שיהיה לי טוב יותר אם אני אאמין שיש אלוהים. אבל האם זה משנה את עובדת היותו קיים או בלתי קיים? יכול גם להיות שאני אהיה מאושרת אם אני אאמין שיש לי בבנק מיליון דולר. נו, אז?? אם אני אאמין בזה אז זה יהפוך להיות נכון?? ואם אני אתחיל להאמין שאני פיל ורוד, האם זה ישנה את העובדה
שאני לא פיל ורוד? מי שמאמין משיקולי כדאיות, הוא לא מאמין אמיתי. אפילו מזוית ראיה דתית, הרי יש בזה ביזוי של האל! אתה לא מאמין בו כי אתה באמת מרגיש את האמונה בתוכך, ואוהב את האל, אלא כי "אולי זה ישתלם לי". זה כמו שקר, לא? האם אתה חושב שאפשר לרמות את אלוהים??? ויותר מזה: מי שמסוגל לשכנע את עצמו בקיומו של משהו רק כי ככה הוא רוצה - תקנו אותי אם אני טועה אבל זאת ההגדרה של "משוגע", לא? זה כמו אנשים שמאמינים שהם נפוליאון. אדם שמאמין במשהו לא מתוך שום ראייה (לצורך העניין אני מוכנה להחשיב טיעונים מסוג "אז איך העולם קיים?" ושטויות כאלה בתור ראיות, מתוך הבנה שיש אנשים שבאמת חושבים בצורה כזאת), אלא מתוך מחשבה לוגית של "אם אני אאמין שמשהו קיים אולי יהיה לי טוב יותר. מסקנה: זה קיים" - תסלחו לי, אבל משהו דפוק ביכולת שלו להבדיל בין דימיון למציאות. זו דעתי, ואני מקווה שהיא לא פוגעת באף אחד. זה רק פילוסופיה