תהיות.. להיות מודע או לא להיות מודע ? אולי טריגר טיפול
חפירה, תהיות עם עצמי...
מתנצלת מראש על הבלאגן.
שמתי לב שבתקופה האחרונה הפורום כמעט ולא פעיל , תהיתי עם עצמי למה -
אופציה ראשונה - היקף הפגיעות המיניות ירד ומי שנפגע מתמיד ומתקדם בטיפול.
אופציה שניה - נמאס לנו לשתף , אנחנו בורחים מעצמנו או שהפורום הפך להיות מקום לא בטוח.
לצערי, האופציה הראשונה נפסלה.
ואז חשבתי לעצמי.. למה אני כמעט ולא משתפת ?
הכתיבה עזרה לי לבטא את הכאב שעליו לא מדברים מחוץ לחדר הטיפולים, ובעיקר ההבנה שיש כאן, העצות ונקודות מבט שונות על עצמי.
וכמובן גם הסיפוק שבלעזור ולחזק נפגעים נוספים.
אז האמת שמעניין אותי מה אתם חושבים...
גם אלו שנחשפים כאן בעילום שם (שזה בפני עצמו דורש אומץ) כותבים בד"כ פוסט אחד .. חבל לי, בתחילת ההתמודדות שלי המקום הזה היה מקום המפלט שלי, המקום היחיד שמבינים אותי, לא שופטים וגם לא מרחמים ובעיקר מחזקים.
טוב אז אני אתחיל , כמובן שזו ספקולציה שלי על עצמי -
בחודשים הראשונים של ההתמודדות הזמן כאילו נעצר לי, טבעתי עמוק , ציפיתי להבנה מהסביבה החיצונית ונלחמתי על הצדק.. מבלי לעצור לרגע ולחשוב.
הכאוס המוחלט הזה , ההבנה ואי ההבנה ניתקו אותי מהעולם החיצוני ואיך נאמר? "הנורמלי". דברים שנראו לי לגיטימיים - היום אני מרגישה סתומה.
כן, אני יודעת שמדובר בגבולות שנפרצו ולוקח זמן ללמוד מחדש לקרוא סיטואציות.. מתסכל, לא פייר - אבל זה מה שיש.
ללמוד להגיד 'לא', להגדיר את הגבולות הפיזיים ובעיקר הנפשיים שלנו.
לקבל את הרגשות הקשים ולנסות לפרק אותם ולהתמודד עם כל אחד בנפרד.
ללמוד להיות קשובים לעצמנו, לתקף את הרגשות שלנו..
בתכלס? להכיר את עצמנו מחדש. אולי אפילו להכיר את עצמנו בפעם הראשונה.
אשתף בחלק הכי קשה, שעברתי ועדיין עוברת - להתמודד עם רגשות האשם.
הרבה יותר קל (לי לפחות) להאמין שכל מה שקרה קרה בגללי. אולי לחלקכם זה יישמע מוזר .. אבל פתאום נופל האסימון, שבכ"כ הרבה דברים האשמה היא של הסביבה הקרובה , הבסיס והביטחון שכ"כ חסרים לי.
זה שהם אשמים ? נכון. אבל האחריות להתמודד עם כל הקשיים היא שלי.
זה מעצבן, לא פייר, מוביל לרגשות סותרים, כעס, כמיהה לחום ואהבה....
למרות שאני יודעת שלעולם לא אוכל לקבל מה שלא קיבלתי, הציפייה והתקווה שמשהו יישתנה שלטה בי. אך ככל שעובר הזמן.. אני כבר לא מצפה מאף אחד לכלום.
בנוסף, ההבנה שהעולם ממשיך כרגיל ואחרי חצי שנה של ניתוק מוחלט - יש המון שריפות שצריך לכבות. להחזיר שליטה .. כל פעם כמעט, כמעט .. ושוב מאבדת שליטה.
הצפה רגשית, כזו שלפעמים אני לא מצליחה להכיל .. ואולי בכלל חזרתי כמה צעדים אחורה? עד שלמדתי להתמודד עם הכאב ולא לברוח ממנו....
אני בורחת, בורחת, בורחת...... מחפשת הרפתקאות ואתגרים כדי להרגיש משמעותית וחשובה. משהו להאחז בו. משהו, לא מישהו. זו התקדמות?
או שאולי כאב עמוק והשלמה.. אולי אפילו יאוש.
לאחרונה אני שואלת את הפסיכולוג שלי כמעט בכל פגישה - האם זה ייגמר מתישהו? האם אזכה לרוגע ושלווה פנימית? לאהוב? האם אוכל לתת אמון מבלי להרוס מראש כי הרי ברור שיעזבו בסוף.
בעבר הייתי מפצה את עצמי בקניות , בילויים ...
היום שום דבר חומרי לא מנחם אותי, אפילו לא לדקה. אפילו חופשה ארוכה שאני זקוקה לה כל כך , לא באמת ריאלית.
הכל קשה, אתה מכבה שריפה אחת, אחת אחרת מתפשטת. מכבה עוד אחת ושוב.. עד שאתה קורס. מוצף. מיואש.....
ובכל זאת ממשיך לנסות, מנמיך ציפיות ומפתח אדישות ועצב .
זה כנראה מה שנקרא דיכאון.... וקשה.. וחוסר האונים הזה, שלרצות, להיות מודע (אולי יותר מידיי) אך אין כבר כוחות לעשות מה שהראש יודע.
בתור ילדה, העדפתי לקבל תשומת לב שלילית מאשר התעלמות.
היום.. הילדה שבי עדיין רוצה שייראו אותה, אפילו לרגע אחד.... ומצד שני, מבינה שהיא לא הילדה הרעה והיא לא אשמה (אבל פאק עדיין מרגישה ככה) בצרות של הגדולים. אבל אני כבר לא ילדה, מנטלית אפילו בוגרת... אבל עם המון חסכים ריגשיים.
אז כנראה שאני כמעט ולא משתפת.. כי ההצפה הרגשית שחונקת, הכוחות שאוזלים, הייאוש, האדישות, הבריחות מהתמודדות , חוסר האונים של להיות מודעת אך מרוקנת מכוחות כדי להתמודד..
למעשה, אני פשוט חיה מנפילה לנפילה...
הפסיכולוג שלי ביקש ממני לפני כמה זמן למצוא 3 שאיפות וחלומות שהיו לי לפני שהכל צף....... וואלה, השאיפה היא לעבור בשלום את היום, אולי גם את מחר.
השתיקה שלי
זו הצרחה הכי גדולה
שבי
השתיקה שלי
זה הכאב הכי כואב
אצלי
וכשהשקט יפול כמו חול
קולי לאיש לא יגיע
אני יכולתי לבכות אבל
פחדתי שזה יפריע
חפירה, תהיות עם עצמי...
מתנצלת מראש על הבלאגן.
שמתי לב שבתקופה האחרונה הפורום כמעט ולא פעיל , תהיתי עם עצמי למה -
אופציה ראשונה - היקף הפגיעות המיניות ירד ומי שנפגע מתמיד ומתקדם בטיפול.
אופציה שניה - נמאס לנו לשתף , אנחנו בורחים מעצמנו או שהפורום הפך להיות מקום לא בטוח.
לצערי, האופציה הראשונה נפסלה.
ואז חשבתי לעצמי.. למה אני כמעט ולא משתפת ?
הכתיבה עזרה לי לבטא את הכאב שעליו לא מדברים מחוץ לחדר הטיפולים, ובעיקר ההבנה שיש כאן, העצות ונקודות מבט שונות על עצמי.
וכמובן גם הסיפוק שבלעזור ולחזק נפגעים נוספים.
אז האמת שמעניין אותי מה אתם חושבים...
גם אלו שנחשפים כאן בעילום שם (שזה בפני עצמו דורש אומץ) כותבים בד"כ פוסט אחד .. חבל לי, בתחילת ההתמודדות שלי המקום הזה היה מקום המפלט שלי, המקום היחיד שמבינים אותי, לא שופטים וגם לא מרחמים ובעיקר מחזקים.
טוב אז אני אתחיל , כמובן שזו ספקולציה שלי על עצמי -
בחודשים הראשונים של ההתמודדות הזמן כאילו נעצר לי, טבעתי עמוק , ציפיתי להבנה מהסביבה החיצונית ונלחמתי על הצדק.. מבלי לעצור לרגע ולחשוב.
הכאוס המוחלט הזה , ההבנה ואי ההבנה ניתקו אותי מהעולם החיצוני ואיך נאמר? "הנורמלי". דברים שנראו לי לגיטימיים - היום אני מרגישה סתומה.
כן, אני יודעת שמדובר בגבולות שנפרצו ולוקח זמן ללמוד מחדש לקרוא סיטואציות.. מתסכל, לא פייר - אבל זה מה שיש.
ללמוד להגיד 'לא', להגדיר את הגבולות הפיזיים ובעיקר הנפשיים שלנו.
לקבל את הרגשות הקשים ולנסות לפרק אותם ולהתמודד עם כל אחד בנפרד.
ללמוד להיות קשובים לעצמנו, לתקף את הרגשות שלנו..
בתכלס? להכיר את עצמנו מחדש. אולי אפילו להכיר את עצמנו בפעם הראשונה.
אשתף בחלק הכי קשה, שעברתי ועדיין עוברת - להתמודד עם רגשות האשם.
הרבה יותר קל (לי לפחות) להאמין שכל מה שקרה קרה בגללי. אולי לחלקכם זה יישמע מוזר .. אבל פתאום נופל האסימון, שבכ"כ הרבה דברים האשמה היא של הסביבה הקרובה , הבסיס והביטחון שכ"כ חסרים לי.
זה שהם אשמים ? נכון. אבל האחריות להתמודד עם כל הקשיים היא שלי.
זה מעצבן, לא פייר, מוביל לרגשות סותרים, כעס, כמיהה לחום ואהבה....
למרות שאני יודעת שלעולם לא אוכל לקבל מה שלא קיבלתי, הציפייה והתקווה שמשהו יישתנה שלטה בי. אך ככל שעובר הזמן.. אני כבר לא מצפה מאף אחד לכלום.
בנוסף, ההבנה שהעולם ממשיך כרגיל ואחרי חצי שנה של ניתוק מוחלט - יש המון שריפות שצריך לכבות. להחזיר שליטה .. כל פעם כמעט, כמעט .. ושוב מאבדת שליטה.
הצפה רגשית, כזו שלפעמים אני לא מצליחה להכיל .. ואולי בכלל חזרתי כמה צעדים אחורה? עד שלמדתי להתמודד עם הכאב ולא לברוח ממנו....
אני בורחת, בורחת, בורחת...... מחפשת הרפתקאות ואתגרים כדי להרגיש משמעותית וחשובה. משהו להאחז בו. משהו, לא מישהו. זו התקדמות?
או שאולי כאב עמוק והשלמה.. אולי אפילו יאוש.
לאחרונה אני שואלת את הפסיכולוג שלי כמעט בכל פגישה - האם זה ייגמר מתישהו? האם אזכה לרוגע ושלווה פנימית? לאהוב? האם אוכל לתת אמון מבלי להרוס מראש כי הרי ברור שיעזבו בסוף.
בעבר הייתי מפצה את עצמי בקניות , בילויים ...
היום שום דבר חומרי לא מנחם אותי, אפילו לא לדקה. אפילו חופשה ארוכה שאני זקוקה לה כל כך , לא באמת ריאלית.
הכל קשה, אתה מכבה שריפה אחת, אחת אחרת מתפשטת. מכבה עוד אחת ושוב.. עד שאתה קורס. מוצף. מיואש.....
ובכל זאת ממשיך לנסות, מנמיך ציפיות ומפתח אדישות ועצב .
זה כנראה מה שנקרא דיכאון.... וקשה.. וחוסר האונים הזה, שלרצות, להיות מודע (אולי יותר מידיי) אך אין כבר כוחות לעשות מה שהראש יודע.
בתור ילדה, העדפתי לקבל תשומת לב שלילית מאשר התעלמות.
היום.. הילדה שבי עדיין רוצה שייראו אותה, אפילו לרגע אחד.... ומצד שני, מבינה שהיא לא הילדה הרעה והיא לא אשמה (אבל פאק עדיין מרגישה ככה) בצרות של הגדולים. אבל אני כבר לא ילדה, מנטלית אפילו בוגרת... אבל עם המון חסכים ריגשיים.
אז כנראה שאני כמעט ולא משתפת.. כי ההצפה הרגשית שחונקת, הכוחות שאוזלים, הייאוש, האדישות, הבריחות מהתמודדות , חוסר האונים של להיות מודעת אך מרוקנת מכוחות כדי להתמודד..
למעשה, אני פשוט חיה מנפילה לנפילה...
הפסיכולוג שלי ביקש ממני לפני כמה זמן למצוא 3 שאיפות וחלומות שהיו לי לפני שהכל צף....... וואלה, השאיפה היא לעבור בשלום את היום, אולי גם את מחר.
השתיקה שלי
זו הצרחה הכי גדולה
שבי
השתיקה שלי
זה הכאב הכי כואב
אצלי
וכשהשקט יפול כמו חול
קולי לאיש לא יגיע
אני יכולתי לבכות אבל
פחדתי שזה יפריע