תהיות, התלבטות
במהלך 6 שנים האחרונות הייתי בטיפול אצל פסיכולוגיות משתנות עם הפסקות קצרות וארוכות. אני תוהה אם מתישהו זה יגמר ואוכל להתמודד עם העולם הגדול לבד.
תוהה אם זו לא התמכרות, התרגלות לטוב, הרגל לדבר עם מישהו.
תמיד הייתי בעד טיפולים פסיכולוגיים. הם עזרו לי מאוד. ובטוחה שלא הייתי מגיעה לאן שהגעתי בלעדיהם.
אבל עכשיו שאני כבר די יציבה ומאוזנת. לא נכנסת כל שני וחמישי לדיכאון, כבר אין אובדנות, פגיעה עצמית ואני לא על כדורים.
הישג מבחינתי.
ועדיין הצורך להגיע לטיפולים אצל הפסיכולוגית קיים. לא חסר התמודדויות, אצל כולם יש התמודדויות. אמנם אצלי זה תמיד בצל הדיכאון והחרדה שיהיו תמיד חלק ממני, אך עדיין רוב האנשים מסתדרים לבד.
אני מניחה שהרגשות שלי ישתפרו אם אחזור לטיפול (קרוב לשנה לא הייתי בטיפול). ארגיש טוב יותר בעבודה, בבית, ואולי אצליח לפתח עוד יותר את הכישורים החברתיים שלי שמאוד השתפרו אבל תמיד יש עוד.
חבל לי על הכסף. אבל בעיקר מרגיש לי שאני כבר לא יכולה בלי.
אם כי חשוב לציין שגם כשהלכתי לטיפול זה הצריך מאמץ נפשי גדול, ואני יודעת שגם הפעם זה יראה ככה.
ישמע צרות של עשירים
אבל לאחרונה אני מאוד מתגעגעת לדיכאון ולחרדה. או נכון יותר להגיד מתגעגעת לעומק המזויף שיש במצב דיכאוני. מתגעגעת לכאב, לעצב ללא תהום איתו אפשר להרחיק למחוזות אפלים.
וכנראה שזו הסיבה העיקרית כנראה לחזור לטיפול, אולי לגעת לא לגעת בזה.
אני יודעת שמאוד קל להישאב לשם, וכמובן שאני לא באמת רוצה את זה ואעשה הרבה כדי לא להגיע לדיכאון חשוך ומפחיד.
מה דעתכם?
במהלך 6 שנים האחרונות הייתי בטיפול אצל פסיכולוגיות משתנות עם הפסקות קצרות וארוכות. אני תוהה אם מתישהו זה יגמר ואוכל להתמודד עם העולם הגדול לבד.
תוהה אם זו לא התמכרות, התרגלות לטוב, הרגל לדבר עם מישהו.
תמיד הייתי בעד טיפולים פסיכולוגיים. הם עזרו לי מאוד. ובטוחה שלא הייתי מגיעה לאן שהגעתי בלעדיהם.
אבל עכשיו שאני כבר די יציבה ומאוזנת. לא נכנסת כל שני וחמישי לדיכאון, כבר אין אובדנות, פגיעה עצמית ואני לא על כדורים.
הישג מבחינתי.
ועדיין הצורך להגיע לטיפולים אצל הפסיכולוגית קיים. לא חסר התמודדויות, אצל כולם יש התמודדויות. אמנם אצלי זה תמיד בצל הדיכאון והחרדה שיהיו תמיד חלק ממני, אך עדיין רוב האנשים מסתדרים לבד.
אני מניחה שהרגשות שלי ישתפרו אם אחזור לטיפול (קרוב לשנה לא הייתי בטיפול). ארגיש טוב יותר בעבודה, בבית, ואולי אצליח לפתח עוד יותר את הכישורים החברתיים שלי שמאוד השתפרו אבל תמיד יש עוד.
חבל לי על הכסף. אבל בעיקר מרגיש לי שאני כבר לא יכולה בלי.
אם כי חשוב לציין שגם כשהלכתי לטיפול זה הצריך מאמץ נפשי גדול, ואני יודעת שגם הפעם זה יראה ככה.
ישמע צרות של עשירים
אבל לאחרונה אני מאוד מתגעגעת לדיכאון ולחרדה. או נכון יותר להגיד מתגעגעת לעומק המזויף שיש במצב דיכאוני. מתגעגעת לכאב, לעצב ללא תהום איתו אפשר להרחיק למחוזות אפלים.
וכנראה שזו הסיבה העיקרית כנראה לחזור לטיפול, אולי לגעת לא לגעת בזה.
אני יודעת שמאוד קל להישאב לשם, וכמובן שאני לא באמת רוצה את זה ואעשה הרבה כדי לא להגיע לדיכאון חשוך ומפחיד.
מה דעתכם?