לאונרדו יודע
New member
תהיה בריא
(סיפור די ישן... שנראה לי שלא העליתי אותו לכאן עדיין) תהיה בריא אתה ישן. אני מביט בך. נראה שכל-כך לא נוח לך לישון ככה, על כסא הפלסטיק של בית החולים. אם הצלחת להירדם עליו – אתה כנראה באמת עייף. אני מסתכל קצת מסביב. מימיני וילון מצועצע בצבעים ירוקים וסגולים, מסתיר עוד אחד מאתנו. עוד אחד שישב לאיזה כוס קפה במקום הקבוע שלו. בית הקפה הזה, שהיה בשביל כולנו אתנחתא של רוגע בתוך העיר המטורפת הזאת. פעם הבאה שילך לשם, הוא יעשה זאת כנראה על כסא גלגלים. מחשבות קודרות ממלאות את ראשי. בזווית העין אני רואה אותך, מחייך. בטח שמעת אותי, וחשבת "ראשך החמוד, מתוק שלי", אני חושב לעצמי. מקווה. אני ממשיך בסריקה שלי את החלל הצר הזה, שהוא כל העולם שלי למעשה בשבוע האחרון. החדר הקטן הזה, ואתה. כמה יפה אתה. משמאל, חלון גודל פונה אל הרחוב. זה רחוב שקט, של אנשים במעמד בינוני ומעלה, בתים פרטיים יפים עם גינה. בעל, אישה, ילד, ילדה, כלב. החלום האמריקאי בגירסה הישראלית, נראה די דומה. אני מסתכל על האנשים האלה ואני רואה בהם קצת את עצמי, לפני מה שקרה. אני רחוק מדי בשביל לראות את העיניים שלהם, אבל אני מדמיין אותן מלאות תקווה. מלאות אהבה. אני עוצם את עיניי קצת. ואז שוב פותח אותן, ומביט ברגליי. רגליים מושלמות ושריריות, כאילו לא עבר עליהן כלום בימים האחרונים. כל האימונים האלו במכון השתלמו בהחלט. וגם בן-אדם מאוד מוצלח בנה לי את תוכנית האימונים.. אני נכנס שוב לעולם של נוסטלגיה וזיכרונות, כשלפתע נשמע רעש נורא של חריקת הדלת, שריד יחיד לבית-החולים הישן שהיה פה לפני השיפוצים. אם אלו לא ההורים שלי (שהיו משמיעים הרבה יותר רעש מאשר חריקת דלת פשוטה בכניסתם לחדר), זו בטח האחות סווטלנה, שיחקתי משחק ניחושים בראשי. -"שלום מר ויצטום, מה שלומנו היום?" -"את יודעת.. סוחבים.." -"אני רואה שהאורח שלך להירדם.. הוא כמעט כל זמן פה" -"כן, הוא קיבל אישור מהמעסיקים שלו להיעדר כמה שירצה, עד שיהיה מוכן לחזור שוב" -"חיים טובים יש לו. במה הוא עובד?" -"הוא מאמן כושר" -"הו יופי! אני כמו שאומרים יש לי שאריות מיותרות בגוף שלי" -"אין בעיה.. אני בטוח שהוא ישמח לתת לך כמה טיפים, כשיתעורר.. מתישהו.." אמרתי וחייכתי אליה.. -"טוב, בוא ניגש לעבודה. ילדים מחכים בבית" -"תאמיני לי.. לא הייתי מאחל לעצמי הצרות שלך, סווטה" -"בוא לא נגזים. וגם אני לא הייתי מאחלת לעצמי את שלך.. למרות שיש לך.. אורח מקסים" -"זה בסדר, אני יודע שראית אותו מחבק אותי אתמול. את יכולה לשאול" -"אני.. אני לא רציתי לחדור לפרטיות שלך, מר ויצטום. אני אין לי בעיה עם כמוכם. מי שלא לעשות לי רע אני לא לעשות לו רע בחזרה" -"אם הייתי יכול הייתי מחבק אותך עכשיו" -"טוב.. לפני שנזיל דמעות פה ונלכלך רצפה של בית-חולים, כדאי שניגש לעבודה" סווטה מפשיטה ממני את החולצה הלבנה הארוכה שהביאו לי פה. החולצה שהתרגלתי להכניס את ידיי לתוכה ולהחביאן שם. "עכשיו תרים ידיים למעלה" היא אומרת, ואני מציית. "עכשיו לסובב", "עכשיו לצדדים".. ככה נותנת לי סווטה הוראות ואני מרגיש ממש כאילו אני בחוג הקבוע שלי במכון עכשיו, וסווטה היא למעשה יובל, מאמן הכושר והמדריך בשיעורי ספינינג, שהוא במקרה גם הבחור שיושב פה וישן לצד מיטת החולים שלי. היא מסתכלת בי ומנסה להסתיר זאת, אך אני רואה את המבט העצוב שלה. כמו פסל יווני שהושחת אני נראה בעיניה. כל הגוף מושלם, מפוסל. מבט מלאכי. עד שמגיעים למרפקי הידיים – ומשם – לפתע נעצרת היד שלי ולא ממשיכה יותר. חצויה. כוס קפה כנראה שלא אוכל לעולם להחזיק, כמו ביום ההוא, היום האחרון שעשיתי זאת. לקשור שרוכים. מטלות יומיומיות כאלה שנראו לי כל-כך פשוטות ומובנות מאליהן, עד אותו רגע שהתעוררתי והבנתי מה קרה. וגם, להחזיק ידיים. לחבק. להיות נורמלי, מעולם לא הייתי. אבל עתה אני חריג. מבטים יינעצו בי ברחמים או בזעזוע וכאבי הזדהות בכל מקום שבו אעבור. דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. סווטה מלבישה עליי בחזרה את חולצת בית-החולים. - "סיימנו להיום. אני מקווה אתה מרגיש יותר טוב. אני ללכת הביתה עכשיו" אני מביט בה במבט עצוב.. "מצטערת.. אני צריכה לחזור לילדים שלי" אני מחייך בעצבות ואומר "להתראות, סווטלנה" "להתראות, מר ויצטום. כל טוב. נתראה שוב מחרתיים. דש לאורח המיוחד שלך" "אני אמסור" שוב החלל הזה. ואתה עדיין ישן. אתה כל-כך יפה. אני אוהב אותך. האם גם אתה אותי, עתה שהפכתי ל"נכה"? משום מה אתה עדיין פה, לא ברחת. לא נגעלת ממראהו החדש של הגוף שלי. אולי פשוט לא נעים לך? אולי אתה מנסה להוכיח לעצמך משהו? האם אני בכלל עדיין מושך בעינך? אתה ישן. נראה לי שהכדורים שנתנו לי קודם מתחילים להשפיע רק עכשיו, וגם אני מרגיש מנומנם. עוד מעט כנראה אירדם.. תהיה פה כשאקום?
(סיפור די ישן... שנראה לי שלא העליתי אותו לכאן עדיין) תהיה בריא אתה ישן. אני מביט בך. נראה שכל-כך לא נוח לך לישון ככה, על כסא הפלסטיק של בית החולים. אם הצלחת להירדם עליו – אתה כנראה באמת עייף. אני מסתכל קצת מסביב. מימיני וילון מצועצע בצבעים ירוקים וסגולים, מסתיר עוד אחד מאתנו. עוד אחד שישב לאיזה כוס קפה במקום הקבוע שלו. בית הקפה הזה, שהיה בשביל כולנו אתנחתא של רוגע בתוך העיר המטורפת הזאת. פעם הבאה שילך לשם, הוא יעשה זאת כנראה על כסא גלגלים. מחשבות קודרות ממלאות את ראשי. בזווית העין אני רואה אותך, מחייך. בטח שמעת אותי, וחשבת "ראשך החמוד, מתוק שלי", אני חושב לעצמי. מקווה. אני ממשיך בסריקה שלי את החלל הצר הזה, שהוא כל העולם שלי למעשה בשבוע האחרון. החדר הקטן הזה, ואתה. כמה יפה אתה. משמאל, חלון גודל פונה אל הרחוב. זה רחוב שקט, של אנשים במעמד בינוני ומעלה, בתים פרטיים יפים עם גינה. בעל, אישה, ילד, ילדה, כלב. החלום האמריקאי בגירסה הישראלית, נראה די דומה. אני מסתכל על האנשים האלה ואני רואה בהם קצת את עצמי, לפני מה שקרה. אני רחוק מדי בשביל לראות את העיניים שלהם, אבל אני מדמיין אותן מלאות תקווה. מלאות אהבה. אני עוצם את עיניי קצת. ואז שוב פותח אותן, ומביט ברגליי. רגליים מושלמות ושריריות, כאילו לא עבר עליהן כלום בימים האחרונים. כל האימונים האלו במכון השתלמו בהחלט. וגם בן-אדם מאוד מוצלח בנה לי את תוכנית האימונים.. אני נכנס שוב לעולם של נוסטלגיה וזיכרונות, כשלפתע נשמע רעש נורא של חריקת הדלת, שריד יחיד לבית-החולים הישן שהיה פה לפני השיפוצים. אם אלו לא ההורים שלי (שהיו משמיעים הרבה יותר רעש מאשר חריקת דלת פשוטה בכניסתם לחדר), זו בטח האחות סווטלנה, שיחקתי משחק ניחושים בראשי. -"שלום מר ויצטום, מה שלומנו היום?" -"את יודעת.. סוחבים.." -"אני רואה שהאורח שלך להירדם.. הוא כמעט כל זמן פה" -"כן, הוא קיבל אישור מהמעסיקים שלו להיעדר כמה שירצה, עד שיהיה מוכן לחזור שוב" -"חיים טובים יש לו. במה הוא עובד?" -"הוא מאמן כושר" -"הו יופי! אני כמו שאומרים יש לי שאריות מיותרות בגוף שלי" -"אין בעיה.. אני בטוח שהוא ישמח לתת לך כמה טיפים, כשיתעורר.. מתישהו.." אמרתי וחייכתי אליה.. -"טוב, בוא ניגש לעבודה. ילדים מחכים בבית" -"תאמיני לי.. לא הייתי מאחל לעצמי הצרות שלך, סווטה" -"בוא לא נגזים. וגם אני לא הייתי מאחלת לעצמי את שלך.. למרות שיש לך.. אורח מקסים" -"זה בסדר, אני יודע שראית אותו מחבק אותי אתמול. את יכולה לשאול" -"אני.. אני לא רציתי לחדור לפרטיות שלך, מר ויצטום. אני אין לי בעיה עם כמוכם. מי שלא לעשות לי רע אני לא לעשות לו רע בחזרה" -"אם הייתי יכול הייתי מחבק אותך עכשיו" -"טוב.. לפני שנזיל דמעות פה ונלכלך רצפה של בית-חולים, כדאי שניגש לעבודה" סווטה מפשיטה ממני את החולצה הלבנה הארוכה שהביאו לי פה. החולצה שהתרגלתי להכניס את ידיי לתוכה ולהחביאן שם. "עכשיו תרים ידיים למעלה" היא אומרת, ואני מציית. "עכשיו לסובב", "עכשיו לצדדים".. ככה נותנת לי סווטה הוראות ואני מרגיש ממש כאילו אני בחוג הקבוע שלי במכון עכשיו, וסווטה היא למעשה יובל, מאמן הכושר והמדריך בשיעורי ספינינג, שהוא במקרה גם הבחור שיושב פה וישן לצד מיטת החולים שלי. היא מסתכלת בי ומנסה להסתיר זאת, אך אני רואה את המבט העצוב שלה. כמו פסל יווני שהושחת אני נראה בעיניה. כל הגוף מושלם, מפוסל. מבט מלאכי. עד שמגיעים למרפקי הידיים – ומשם – לפתע נעצרת היד שלי ולא ממשיכה יותר. חצויה. כוס קפה כנראה שלא אוכל לעולם להחזיק, כמו ביום ההוא, היום האחרון שעשיתי זאת. לקשור שרוכים. מטלות יומיומיות כאלה שנראו לי כל-כך פשוטות ומובנות מאליהן, עד אותו רגע שהתעוררתי והבנתי מה קרה. וגם, להחזיק ידיים. לחבק. להיות נורמלי, מעולם לא הייתי. אבל עתה אני חריג. מבטים יינעצו בי ברחמים או בזעזוע וכאבי הזדהות בכל מקום שבו אעבור. דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. סווטה מלבישה עליי בחזרה את חולצת בית-החולים. - "סיימנו להיום. אני מקווה אתה מרגיש יותר טוב. אני ללכת הביתה עכשיו" אני מביט בה במבט עצוב.. "מצטערת.. אני צריכה לחזור לילדים שלי" אני מחייך בעצבות ואומר "להתראות, סווטלנה" "להתראות, מר ויצטום. כל טוב. נתראה שוב מחרתיים. דש לאורח המיוחד שלך" "אני אמסור" שוב החלל הזה. ואתה עדיין ישן. אתה כל-כך יפה. אני אוהב אותך. האם גם אתה אותי, עתה שהפכתי ל"נכה"? משום מה אתה עדיין פה, לא ברחת. לא נגעלת ממראהו החדש של הגוף שלי. אולי פשוט לא נעים לך? אולי אתה מנסה להוכיח לעצמך משהו? האם אני בכלל עדיין מושך בעינך? אתה ישן. נראה לי שהכדורים שנתנו לי קודם מתחילים להשפיע רק עכשיו, וגם אני מרגיש מנומנם. עוד מעט כנראה אירדם.. תהיה פה כשאקום?