תגידו,

kk75

New member
למה מלחמה?

תמיד יצאתי מנקודת הנחה שאף אחד לא חייב לי כלום. אם מישהו זוכר ומשקיע, אני מאוד מכירת תודה אבל אף פעם לא מצפה או באה בדרישות בגלל הצליאק. לנתק קשרים? לא קצת קיצוני??!!! להעלב? למה?? קחו את הדברים בהומור ובקלות. חברים שלא מתחשבים, לא עושים זאת בזדון. ואמת? הגישה הזו מוכיחה את עצמה- גם משפחה וגם חברים מדהימים אותי כל פעם מחדש בגישה שלהם ובנכונות שלהם. נכון,אני מקבלת הערות ובדיחות על הצליאק, אבל אז מה? עדיף הומור מאשר רחמים, לא?, פעם מורה שלי אמרה לי משפט מאוד חשוב בעיני- אנו בוחרים בחיים ממה להיעלב, אז רוב הזמן (ותמיד כשזה קשור לצליאק) אני בוחרת לצחוק ולא להיעלב. אני מאוד מסכימה עם אלפקה שניסתה להעביר כאן באריכות ועם המון דוגמאות וסבלנות (כל הכבוד) שאנו בסופו של דבר בוחרים את הגישה והסביבה מגיבה אלינו. אז בפעם הבאה למסיבה של חברים תבואי עם עוגה שאפית, לארוחה תבואי עם לחמניות- זו המגבלה שלנו, לא צריך להגביל את הסביבה שלנו בגלל זה.
 
יש לי תחושה שפנית אלי

למרות ששרשרת לאלפקה (שהגישה שלה בדיוק ההפך הגמור ממה שאתה מטיף נגדו). אז אני אגיב: יש גבול. אני לא מצפה שאנשים יהפכו עולמות בשבילי, אבל בדיחות על המצב הרפואי שלי לא מצחיקות אותי. אני לא בחרתי להיות חולת צליאק ואלרגית לחלב, אז כשאנשים יורדים עלי בגלל שאני לא אוכלת לחם ושותה חלב סויה, אני לא רואה את זה כמצחיק. אני עדיין זוכרת מישהי ששירתה איתי שהציעה להכין לי קפה, וכשביקשתי שלא תשים לי חלב חטפתי כזאת הרצאה על "איזה מין דבר זה לשתות קפה בלי חלב, מה זה שווה?" שנמשכה גם אחרי שהסברתי לה שאני אלרגית. ואחר כך היא כל פעם הציעה לי ביס מארטיק חלבי שאכלה וחשבה שזה משעשע. אני רואה את זה כלעג לרש, ולפי התגובות הנוספות פה מלבד זו של אלפקה נראה שאני לא חריגה בתחום הזה. גם הטענה הזאת של אותה חברה שלי מהצבא ש"עם מה שבובה אוכלת באמת עדיף כבר לצום" היא מאוד מגעילה לדעתי, כי כאמור לא בחרתי לחיות בתזונה כזאת אז למה ללעוג? כאילו לא הייתי מעדיפה לאכול כמו בנאדם רגיל, אבל מה לעשות שאני לא יכולה. גם די פגע בי שהתזונה שלי הפכה לנושא לשיחה בין אנשים בבסיס, כשאנשים שבכלל לא הכירו אותי שמעו שיש חיילת שלא אוכלת לחם והפכו את זה לנושא לבדיחה. לגבי חברים שמארחים - אני בכיף אביא עוגה שמותר לי או משהו אחר, אבל אני לא אמורה להביא את כל הארוחה לעצמי, כי אם מזמינים אותי לארוחה המטרה היא לא שאני אוכל רק מה שהבאתי איתי. אני מצפה להשקעה מינימלית מצד המארחים אם ע"י סלט שאני אוכל לאכול או משהו אחר, ושלא יווצר מצב שאפילו הסלט מתובל עם קרוטונים וגבינה ואני תקועה רק עם הלחמניות שהבאתי איתי מהבית. אני לא חושבת שזה נקרא להגביל את הסביבה, כמו שמודעים לזה שמישהי צמחונית אז לא כל המנות יהיו בשריות, אפשר לגלות הבנה לזה שמישהי אחרת צליאקית ולדאוג שלפחות שתי מנות יהיו נ"ג. וקוריוז לסיום - כשהייתי בתיכון הייתה לי חברה צליאקית, וכל יומולדת שלי הקפדתי לאפות עוגה בלי קמח כדי שגם היא תוכל לאכול (ויש המון עוגות כאלו), וכל פעם היא הודתה לי מחדש, ושמתי
באמת שבמסיבות ימי הולדת אחרות היא הייתה קצת מבואסת מזה שלא יכלה לאכול מהעוגה וכמעט מכל הכיבוד בעצם. רק אני התחשבתי בה, וזה כשבכלל לא ידעתי שאני כזאת גם בעצמי.
 
נכון בהחלט

כשמזימינים אותי לארוחה אני לא חושבת שאני היא זאת שצריכה להביא את האוכל. כמובן שאין לי בעיה עם דברים קטנים כמוש לדוגמא באחת ישבות הצוות שלנו מישהו בשל שקשוקה והציע לי להביא לחם משלי. עם זה אין בעיה, אבל מכאן ועד להכין לי דברים שיהוו ארוחה זה נראה לי קצת מוגזם.. אני מצפה מחברות קרובות באמת שיזכרו את הצליאק וכן ידאגו להכין לי אוכל. בסך הכל אני די יוצאת דופן בחבורה שלי ולא כל כך קשה לזכור את זה. מלבד זאת, אני מסתובבת עם חברים מאד מאד ציניים, ואולי תקראו לי רגישה, אבל לפי דעתי יש גבול לציניות ואני חוטפת עליהם קריז אם הם מגזימים בזה. בקיצור, כל מה שאני רוצה זה טיפת התחשבות מצד אחרים ולא ציניות כל הזמן למרות שגם אני כמו אחותי הנכבדת אדם ציני בהחלט.
 
גם אני ידועה בציניות שלי

אבל "בדיחות" כמו של החברים של אלפקה נשמעות לי יותר מציניות. בפעם הבאה שמישהו יגיד לי שעם תזונה כמו שאני צריכה עדיף לצום, אני אענה לו שגם אני חשבתי ככה ולכן הגעתי לתת משקל (וזה לא בציניות, זה באמת), ואולי אז יבינו שזה לא נושא לבדיחה.
 

meytab

New member
מזל שאני לא בחבר'ה שלך :)

כי אותי זה לא ממש היה מצחיק... אבל כל אחד וחוש ההומור שהוא אוהב
 

marinegirl16

New member
לחברים שלי יש בדיוק אותם תגובות

ןכל פעם אני צוחקת מחדש אם כל ה- "אסור לך לאכול את זה את תמותי" או "איכס זה אוכל של אלרגים" זה נשמע רע אבל הדרך שהם אומרים את זה קורעת אותי ויש עוד מלא רגעים כאלה. בהתחלה הבדיחות האלה עזרו לי להתמודד אם הצליאק יותר טוב עכשיו זה הפך לשיגרה. חוץ מהבדיחות האלה כל פעם אני מוציאה משהו לאכול בהפסקה או כשיותאים לאכול בחוץ, הם דיי תומכים ובודקים כל דבר-אחרי שהם שואלים אותי אם אני רוצה ואז מגיע הרגע של האופס, סליחה- אבל לפחות הם מנסים!!
 

danieliod

New member
לא מפליא

לבן שלי יש צליאק, והדבר ידוע במשפה כבר מס' שנים. גיסתי שהיא רופאה... הזמינה מקומות לארוחה משפחתית למסעדה איטלקית שיש בה בעיקר פיצה ופסטה.. רק שהגענו למסעדה הבנו את גודל הבעיה , אבל הרופאה עד היום לא מבינה לדעתי, למה כל-כך התבעסנו במסעדה ולבסוף הבן שלי לא נגע באוכל. דרך אגב, היא דתיה ומאוד מקפידה על כשרות אבל צליאק לא נחשב בעיניה כצורך שיש לכבדו גם מבחינה רפואית. מה דעתכם?
 

נצר1

New member
מה דעתי? שהיא צריכה להתבייש....

דווקא מרופאה הייתי מצפה לגלות אקסטרא רגישות לבעיה ר-פ-ו-א-י-ת
 
לדעתי מראה משהו על האופי

שלה ובמקרה גם על הידע הרפואי שלה. לא הייתי רוצה שבני הצליאקי יגיע אליה לטיפול(וגם צליאקים אחרים). אגב כנודע לנו שלבן שלי יש צליאק אמרתי עלינו שאנחנו כמו הדתיים שבודקים כשרויות: לא כל דבר מתאים לנו. וראיתי שההסבר הזה ממש עבד ולא היו נדנודים של 'אולי בכל זאת' ו'רק הפעם' תאכל וכו'.
 

limim

New member
אני גם מוצאת את עצמי חוזרת ומזכירה

אבל אצלי אני לוקחת בחשבון שאובחנתי רק לפני כשנה, כך שמי שמכיר אותי הרבה זמן מן הסתם לא יזכור. אני לא נפגעת, אבל אם אנחנו מוזמנים לחברים או משפחה - אני משתדלת להביא משו משלי.
 

meytab

New member
בהמשך לתגובתי ממקודם

אלפקה - אם טוב לך שם אז זה הכי חשוב כמובן אם אני צריכה לדבר על עצמי באופן אישי אני יותר מזדהה עם פני בובה. אני לא אוהבת להיות לעול, זה בטוח. אני מזכירה המון לחברים שלי מה מותר ומה אסור אבל מצד שני הם ברוב המקרים מקבלים בהבנה אם יש מפגשים אני דואגת להזכיר או להביא בעצמי דברים שמותר לי אם הולכים למסעדה דואגים שיהיה לי משהו לאכול שם כדי שלא אשב וארגיש יוצאת דופן בקיצור, אני מעדיפה התחשבות ונחמדות על ציניות וירידות :) אבל זה רק אני...כל אחד יעשה מה שטוב לו כמובן.
 

moria007

New member
אני נוטה להסכים עם אלפקה....

ועם הגישה שלה. פני בובה - נראה שאולי לא כדאי לך להישאר חברה של מי שגורם לך להרגיש ככה... לטובתך. החברים הקרובים שלי כמעט תמיד זוכרים, אבל עדיין מדי פעם מציעים לי ביס מסנדוויץ' ואחרי שניה מגיע ה"אופס" הזה שמישהו פה דיבר עליו... זה נראה לי מאוד טבעי לא לחשוב על הבעיות הרפואיות של חברים שלי כל הזמן. עם זאת, חייב להיות איזון. בין אדישות להתחשבות. אבל אני לא מצפה ל 100% התחשבות, מה לעשות, זה לא תמיד אפשרי. בגלל זה אני שומרת במקפיא של חברים כמה פרוסות לחם שלי, ליתר ביטחון. וכשכולם רוצים להזמין פיצה, אני לא עוצרת בעדם ולא עושה פרצופים, אני פשוט מזמינה אוכל ממקום אחר. אבל, אם אנחנו יושבים איפשהו ואין לי מה לאכול בתפריט, אז הולכים למקום אחר. ואם מישהו מציע לי להתחלק בקינוח או ביס מהסנדוויץ', אני פשוט עונה לא תודה ולא עושה מזה כזה ביג דיל. אני רוצה שחברים שלי ירגישו בנוח לידי לאכול כרגיל ואת מה שבא להם, למה שגם הם יסבלו? (בקשר למה שפני בובה כתבה על החלפת הקינוח). פעם אחת אפילו אמא שלי הציעה לי שניצל (רגיל) לארוחת ערב. קורה ששוכחים.
 
בקשר אלי

לגבי מה שאמרתי על ניתוק קשרים, היה בתיאוריה על מקרה שבו חברים שלי יתנהגו כמו החברים של אלפקה. בינתיים למרבה המזל אף אחד מהחברים שלי לא רואה לנכון לצחוק על המחלה שלי (בצבא אלו מין הסתם לא היו חברים קרובים אלא אנשים ששירתו איתי שהם לא בהכרח חברים). לגבי הקינוח, כנראה שלא קראת בקפידה את מה שכתבתי - שאלתי מי רוצה להתחלק איתי באחד משני הקינוחים האלו והחברה אמרה שהיא רוצה, אבל אחר כך הציעה קינוח אחר שאסור לי, הזכרתי לה שמותר לי רק את שני הקינוחים האלו, והיא אמרה שנישאר עם הקרם ברולה, ואחר כך אמרה שהיות שמזמינים עוגת שוקולד לבעל השמחה נוכל לאכול מהעוגה שלו ועוד קינוח יהיה יותר מדי, ואני על זה הגבתי שהיא לא חייבת להתחלק איתי ואכן הזמנתי לבד, וגם שילמתי לבד אפילו שהיא "טעמה" כמעט חצי מהקרם ברולה שלי. מה שהפריע לי בקיצור,זה שמצאתי את עצמי מזכירה לה פעמיים בטווח של 2 דקות. וזו חברה טובה, לא חברה של חברה, וזה קורה כל כך הרבה שזה מעיק.
 
נשמע לי ממש מוזר

את זוכרת את זה עד עכשיו, ואני הייתי שוכחת מזה אחרי דקה וחצי. בכלל לא הייתי מתייחסת לזה כמשהו שראוי לציון. אולי קצת מעצבן (גם לא בטוח), אבל בטח לא אירוע שהיה נחקק לי בזיכרון. (לא מעבירה ביקורת, כמובן, וכל אחד יכול לקחת את המקרים האלה איך שהוא רוצה - פשוט מציינת שממש קשה לי להבין את הגישה הזו, למרות שאני באמת מנסה לאורך השרשור). ונכון, החברים שלי צוחקים על המחלה שלי. גם אני צוחקת עליה. סה"כ עבור רובם זה מצב די הזוי, אין ספק שיש על זה המון בדיחות שלדעתי חבל לפספס
אבל בזה שצוחקים על המצב שלי ועל המוזרות שבו ועל המצבים המתסכלים שהוא מביא לי - אני לא רואה בזה שהם צוחקים עליי, וזה ההבדל הגדול. בגלל זה אני לא נעלבת מזה בכלל, ובדרך כלל זה מאוד מצחיק גם אותי. אני חושבת שבסך הכול, גם כשהחברים שלך צוחקים על המצב - זה בדיוק זה, צוחקים על המצב, ממש לא עלייך, וממש לא מזלזלים במגבלה שלך ובקושי שלך. אני לא אומרת שאת צריכה לקבל את זה ולצחוק כמוני, את עדיין יכולה להעיר להם שזה לא נעים לך ושיפסיקו. אבל אני חושבת שלהרגשה האישית שלך במקרים כאלה, יעזור להבין את העניין הזה - גם כשחברים צוחקים על משהו שקשור אלייך, זה לא אומר שהם צוחקים עלייך או מזלזלים בך, וחבל להיעלב מזה כשאין שום כוונת זדון מאחורי זה.
 
אני חושבת

שזה די ברור שהם לא צוחקים עליי. זה מקרה מצחיק נכון, אבל זה מצחיק במידה, וכשחברה שלי אומרת לי שהיא היתה מתאבדת אם לה היה את זה, זה כבר הערה ממש מרגיזה. ברור שצריך לקחת הכל במידה, אבל כמו שנאמר לכל דבר יש מידה וזה מרגיז אם הבדיחות נהכות מעיקות מדי. לפי דעתי יש דברים שלא הכי כדאי לצחוק עליהם. צליאק לא נראה לי כזה דבר מצחיק, לא טרגי, אבל לא ממש מצחיק. ועוד דבר ממש מציק שאני נתקלת בו זה ששואלים אותי "מה קורה אם את אוכלת קמח". אני אף פעם לא יודעת איך לענות. אני לא אתחיל לפרט את כל מה שזה עושה לי בבטן כי זה די מגעיל ואני לא מצליחה לענות שאנשים יבינו שפשוט אסור לי לאכול את זה וזהו, לא משנה מה התוצאות המידיות.
 
בדרך כלל כשאומרים לי

אם אתה לוקחת עכשיו ביס מזה, מה קורה? אז אני פשוט עונה "אז אתה מעביר איתי שבוע של כיף וצחוקים בשירותים. לשמור לך מקום על האסלה או ליד?" הם צוחקים, מבינים את התמונה הכללית, ואני לא צריכה להיכנס לפירוט מעורר תיאבון.
 
על עובי העור ../images/Emo141.gif

הנה משהו שאני לומד מהשרשור הזה: כשתוקעים בדיחה על קושי של מישהו, הוא יכול לצחוק ממנה ויכול להיפגע ממנה, תלוי בעובי העור שלו. זה בכלל לא תלוי בבדיחה. אני, אגב, חושב שיש כמה גווני ביניים בין התחרעות על חשבון הצליאקיסט לבין הליכה על קצות האצבעות בנוכחותו וזהירות מופלגת ברגשותיו.
 
כדאי שתדעי עלי משהו

זה שלא שזה חקוק לי בזיכרון, פשוט אין לי delite במוח, אני לא שוכחת דברים בטווח הארוך, וזה משהו שהרבה אנשים לא מבינים. קורה למשל שאני פוגשת אנשים ששנים לא ראיתי ומעלים זכרונות והם נדהמים איך אני זוכרת דברים שהם אמרו או עשו לפני שנים, ולפעמים הם חושבים שזה בגלל שהייתי מאוהבת בהם או משהו, אבל האמת היא שאני פשוט לא שוכחת כלום, אני זוכרת בפרטי פרטים את יומולדת 6 שלי ואת היום שאחותי נולדה (הייתי בת 3) ועוד הרבה דברים בסגנון שאנשים אחרים נוטים לשכוח בקלות. לגבי החברים שצוחקים, אני פשוט לא חושבת שזה מצחיק. גם אם אין כוונת זדון, זה לא מצחיק אותי שחברים אומרים לי "איזה באסה, במקומך הייתי מתאבד". מה לעשות, צריך לחיות עם זה. זה כמו שאחרים לא אוהבים שצוחקים על המשקל שלהם או על ההתקרחות שלהם או האוזניים הגדולות שלהם, אני לא אוהבת שצוחקים על הבריאות שלי. ושוב אני אציין, שהמשפט "עם מה שאת אוכלת באמת עדיף לצום" לא מצחיק אותי היות שזה בעצם מה שקרה, בגלל שקלטתי שמותר לי לאכול כל כך קצת דברים שהיו לא אטרקטיביים בכלל, באמת העדפתי לצום, והתוצאה הייתה 8 ק"ג שנעלמו ממישהי שמעולם לא סבלה מעודף משקל, ועל התוצאות אני כבר לא אדבר.
 
לא מתייחסים לזה ../images/Emo141.gif

החברים הקרובים שלי (יש שלושה-ארבעה כאלה) הם אנשים שלא כל כך עסוקים באוכל ובדיבור על אוכל, ככה שסיטואציות כאלה לא מתעוררות בכלל. אני מניח שזה לא מקרה, ושכך בחרתי את החברים שלי. כשאנחנו נפגשים בבית קפה או מסעדה, כל אחד מזמין לעצמו מה שמתאים לו, ואף אחד לא מתעסק במה שיש בצלחות של אחרים. מובן שאני מכיר את הסיטואציות שאת מתארת, אבל רק באינטראקציות עם אנשים שאני לא מגדיר כחברים. אז גם אין לי יותר מדי ציפיות מהם.
 
למעלה