תגידו,

[פני בובה]

תגידו,

איך החברים הקרובים שלכם מתייחסים לעובדה שיש לכם צליאק? הם מתייחסים לזה בכלל? למה אני שואלת: אתמול יצאנו קבוצה לא קטנה של חברים לחגוג יומולדת למישהו. ישבנו, שתינו, נשנשנו ונהנינו, ואז הגיע הזמן לבחור קינוח. בתפריט היו רק שני קינוחים "מותרים" והיות שלא רציתי לאכול את כל הקלוריות לבד שאלתי כמה חברות מי תרצה להתחלק איתי באחד מהקינוחים האלו. חברה אחת אמרה שמתאים לה, אבל בזמן הזה ועד שהמלצרית הגיעה היא אמרה שגם "הפאי תפוחים נשמע טוב", הזכרתי לה שאסור לי והיא אמרה שוואלה, ואחרי שתי דקות אמרה שמזמינים עבור חתן היומולדת עוגת שוקולד שהוא בטח יכבד את כולם, ו"אולי עדיף שלא נזמין גם כי כבר נוכל לאכול משלו". שוב הזכרתי לה שאני לא יכולה לאכול מהעוגה ההיא, ואמרתי לה שאם זה יותר מדי בשבילה אני אזמין לבד והיא לא חייבת להתחלק איתי. עם זה אין לי בעיות, אני בעד שמי שיכול יאכל מה שבא לו אבל למה הייתי צריכה להזכיר לה פעמיים בהפרש של 2 דקות שאסור לי לאכול קמח? זה עשה לי משום מה דה ז'ה וו ל"חברה" אחרת שניסתה לשכנע אותי לנסוע לחרמון לעשות סקי חודש אחרי שעברתי תאונת דרכים והשברים עדיין לא התאחו, ולא הבינה למה לא ולמה אני גם לא אוכל לנהוג לשם.

 

[גיל המגניב]

יש ויש

יש כמה חברים קרובים שזוכרים, או שלפחות נזכרים ברגע שהם רואים את הפרצוף שלי בוחן את התפריט.. ויש כאלה שאותם חברים מזכירים להם שאסור לי (אני אישית לא מרבה לדבר על זה, כי מי שלא זוכר - בעיה שלו..) ואין לי ממש בעיה עם מנות גדולות, כי יש לי קיבולת.. מקסימום אני יכול לחלוק עם מישהו עוד מנה (איזה בהמה אני נשמע פה, הא?)

 

[ליאורט1]

תלוי עד כמה אנחנו חברים

החברים הקרובים מאוד "תומכים" ואם צריך לחפש קצת יותר בשביל מקום שאני גם אוכל לאכול בו או להתפשר על כל מיני דברים אז אין בעיה. החברים הפחות קרובים לא ממש שמים זין ולא יותר מדי איכפת להם אם יהיה לי מה לאכול או לא יהיה, ואני די מבין אותם, הצליאק הזה הוא מועקה רצינית ביציאות שלושת רבעי מהתפריט אסור ועל הרבע שנשאר צריך לתשאל ולתחקר. מה שכל החברים אוהבים לעשות זה לצחוק על הצליאק(אין לי בעיה עם זה, אני גם נהנה מזה) כי כשרק גילו לי את הסוכרת נעורים ועוד הייתי מאושפז ומדוכדך באיכילוב אז כולם אמרו לי, "לא נורא... היה יכול להיות הרבה יותר גרוע... יש מחלה שאסור לאכול כל דבר עם קמח, אפילו לא לחם" ואחרי שנה

(בום) שורה תחתונה לדעתי אין מה לעשות, אי אפשר לדרוש מכולם להתיישר לפי הצרכים של בן אדם אחד, מחברים טובים וקרובים אני לא צריך לבקש זה קורה לבד אבל מאחרים מה שבא ברוך הבא ומי שלא שיהיה ואין לי בעיה עם זה.

 

[פני בובה]

אני לא דורשת מאנשים להתיישר בשבילי

אבל מינימום של התחשבות? ואחרי שהזכרתי לה שאני לא יכולה לאכול את העוגה שהיא רצתה שתי דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי מזכירה לה שוב? וזו אגב חברה שמאוד אוהבת לארח, ואני כבר מכינה את עצמי לפעם הבאה שהיא תזמין אליה, להביא איתי אוכל. נמאס לי כבר להיות מסכנה אצל חברים. וכמובן שהייתה שם חברה של חברה שאני בקושי מכירה, שישר התחילה לשאול ולתחקר בצורה לא הכי סימפטית. אמנם היא עושה את זה לעיתים קרובות בהקשר לכל דבר ששומעת (או שנדמה לה שהיא שמעה), אבל כשאנשים שאני בקושי מכירה מתחקרים אותי בחוסר רגישות שגובלת בבוטות על בעיות הבריאות שלי, זה לא נעים.

 

[אלפקה פקה]

תופעת ה'וואלה'

כל הזמן. אבל את האמת, אני ממש לא מתייחסת לזה. יש הפסקות משיעורים למשל, אני אגיד כמה שאני רעבה, וחברה שלי תגיד לי לקנות סנדוויץ. אני אגיד אי אפשר, היא תגיד וואלה. אחרי דקה היא תציע לי מהבייגלה שלה. אסור, וואלה. באמת שזה בכלל לא מפריע לי, אני לא מתייחסת לזה בכלל. מבחינתי מה שאני אוכלת או לא זו התעסקות שלי ושלי ובלבד, ובכלל לא מפתיע אותי שהם לא זוכרים מיידית ושזה לא עד כדי כך מעניין אותם. זה הגיוני ולדעתי זה לא אמור לעניין אותם כל כך, ובטח לא לבוא להם אוטומטית כמו שזה בא לי. (ועל כן מתרחשת תופעת ה'וואלה').

 

[נצר1]

אני ממש אוהבת את איך שאת כותבת

וכל פעם את מוציאה לי את המילים מהפה (רק בניסוח הרבה יותר יפה ומפורט) בכל אופן, גם אצלי יש ויש והאמת שאני גם לא מתביישת להזכיר לפני שיוצאים או אם מישהו מזמין אצלו (וגם תמיד מציאה להביא בעצמי מנה עם זה לאירוח ואז אני בטוחה שיש משהו אחד שהוא בסדר גמור בשבילי) דווקא חברה הכי טובה שלי לא תמיד מקשרת בין הצליאק למה שהיא מכינה, ולפעמים יש לה יציאות מצחיקות כמו: לא שמתי קמח בכלל יש בזה רק שיבולת שועל

אבל היא חמודה, ותמיד ישר מכינה לי משהו אחר כשאני נוכחת ומסבירה

 

[Reznik]

אצלי זה מתחלק ל2

החברים הקרובים, שיש לי איתם קשר יומיומי, והחברה שנפגשים איתם בין לבין החברה מהעבודה, יודעים על הצליאק, ותמיד מתעניינים ובודקים, אבל צריך להסביר להם כל פעם מה אסור ומה מותר. אבל החברים הקרובים, יודעים, וזוכרים, אפילו מוודאים פעמיים בשביל לוודא שאין סיכוי קלוש לבעיות. אבל בכל מקום צריך להסביר שוב ושוב מה מותר ומה אסור. לפחות מסעדה אחת אני יודע שיש בה מלצרית שתרוץ כמה פעמים לבדוק אם יש או אין גלוטן באוכל

 

[פני בובה]

../images/Emo6.gif

"שומשום מותר לכם?"

"אויש, שמו אבקת סוכר - זה בסדר?"

"המנה הזאת לא בשבילך, יש בזה מים!" לפעמים אנשים קצת מגזימים, ולפעמים שואלים דברים מוזרים כמו: "איך זה שקמח אסור לך ואורז מותר?" או שכמו שנראה לי שהמלצרית במקס ברנר חשבה, משייכים את כל הקמחים לאגף ה"אסור", כולל קמח אורז ותירס, ככה שפוסלים גם מנות שכולה השתמשו בקורנפלור כדי להסמיך כי "גם קורנפלור זה סוג של קמח".

 

[Reznik]

אבל אי אפשר להאשים אותה היא פשוט

דאגה, וזה היה נחמד מצידה.

 

[פני בובה]

היא הייתה מקסימה!

להזכיר לך איך נראה הטיפ שלה? זה היה ממש מתוק מצידה איך היא הקפידה על כל פיפס, בניגוד למנהל המשמרת שדניאלה דיברה איתו, שטען שהכל נ"ג, גם העוגות והוופל הבלגי נכללים בקטגוריית "הכל"?

 

[Reznik]

תודעת שרות כבר אמרנו?

 

[גמל הקרח]

שלום

אני קוראת סמויה אחותה של נועית7 והחלטתי להגיב להודעה בגלל שבדיוק לפני חצי דקה קיטרתי לאמא על התייחסות של חברים. אולי זה בגלל שהם עדיין בני 15 ולא יודעים להגיב כמו בני אדם אבל התגובות שקיבלתי היו רחוקות מלהיות נעימות. החברים שלי כל הזמן אומרים בצחוק שאם להם היה את זה הם היו מתאבדים (בצחוק כן..) ושעדיף לאכול מה שבא לך ולמות צעיר.. כל מיני שטויות כאלה.. בקיצור ממש לא מפרגנים, כל הזמן מציעים לי סנדביצ'ים ומאכלים אסורים וכשאני אופה (או אמא

) דברים שדווקא יוצאים ממש טעים הם מבאסים לי את היום כשהם אומרים "איכסססס זה נראה כל כך מגעיל". ומצד שני יש את חברי הצוות של בצופים שלצערי לא התברכו בעודף חשיבה וכשאני אומרת להם שאסור לי פסטה אז הם מכינים בישיבות צוות פשטידת פסטה:-\ וקינוח.. זה החלק הכי מרגיז.. אם הם סופסוף מתחשבים בארוחה, אז דווקא הקינוח הם יביאו עוגת שוקולד מפוארת עמוסה בגלוטן. פעם כל מה שהיה לי לאכול בארוחה כזאת היה קולה ותפוח אדמה. זהו עד כאן בלהוציא את המרמור שהצטבר בי כל הזמן

 

[אלפקה פקה]

גם החברים שלי צוחקים כל הזמן

ודווקא אותי זה מאוד משעשע. רק אתמול למשל היינו במסיבה קטנה לכבוד יום הולדת של חברה. מלבד עוגות, לא היה מה לאכול - אז נשארתי עם יין וקולה. כשהגענו, המארחת אמרה שהעוגה מדהימה ואני חייבת לאכול. הזכרתי שאסור, אמרה 'וואללה שכחתי', התנצלה המון שזה כל מה שיש, אבל אותי זה באמת לא מטריד. כשישבנו, חברים שלי אמרו לי לחתוך ולהגיש לכולם מהעוגה, כי אם אני לא אוכלת לפחות שאני אעשה משהו מועיל. כשהגיעה העוגה השנייה, אותו דבר - יהל, תחתכי את העוגה בבקשה. הביאו לי ירקות במקום, גם כבדיחה. כשהמארחת שאלה מתישהו מי עוד לא טעם מהעוגה המדהימה, כולם מיד ענו "יהל". דיברו על דרכים לדחוף לי עוגה לאוכל כדי לראות מה יקרה לי. אמרו לי "יהל, את נראית רעבה, תאכלי כבר משהו". (כשאין שום דבר על השולחן שמותר). וזה רק מה שאני מצליחה לזכור... בטח היו עוד יציאות. כל זה מישיבה של שלוש שעות בבית של מישהי, ואותי זה באמת קורע מצחוק. כמעט תמיד יש לי גם מה לענות, ובאופן כללי זה נחמד לי ככה. זה לא איזה משהו שמפחדים לדבר עליו, איזו מחלה מפחידה ומפחדים לבאס אותי. עושים צחוק מכל העניין, שזה בדיוק מה שאני עושה מזה בכל מקרה. מצד שני, זה ההומור שמקובל אצלנו, וזה לא כלפיי. בשבת בצהריים היינו כל החברים למסעדה, וכשכולם קיבלו את האוכל - רק אחד לא קיבל כי בטעות הכינו לו את המנה הלא נכונה. במשך רבע שעה, כולם עשו לו את המוות, וזה היה כל כך מצחיק. היציאות הרגילות של "האוכל ממש טעים, אתה מפסיד". כשהמלצרית באה להתנצל שזה מתעכב, כולם ענו לה שזה בסדר, שייקחו את הזמן. אני אמרתי שאם השף רוצה לצאת להפסקה עכשיו, זה בסדר, הוא יכול. כשהבחור ניגש לצ'יפס (משותף לכולם) אמרו לו "מה פתאום, הצ'יפס זה רק למי שיש לו אוכל". ואת מבינה איך זה ממשיך... ככה זה אצלנו, ואותי זה מאוד מצחיק. ולגבי זה שמכינים דברים שלך אסור למרות שיודעים על הבעיה - כמו שאמרתי, אני לא מתייחסת לזה ולא נעלבת מזה. זה לגמרי ברור לי שזו בעיה שלי והתעסקות שלי ולא של כולם. כשהם כן זוכרים זה נחמד (האמת שלרוב הם זוכרים), אם זה משהו שחשוב לי אז אני מזכירה בעצמי או מביאה בעצמי. אני ממש לא חושבת שזה צריך להיות משהו שטורד את מנוחתם של החברים שלי, זה נראה לי הגיוני וטבעי. גם אני לא זוכרת את כל המחלות והבעיות של כולם ולא מנסה לזכור את כל המגבלות שיש לכולם כשאני מתכננת אירוע.

 

[גמל הקרח]

עוד לא הספקתי להתרגל כדי שזה יהפוך

למשעשע.. בינתיים זה סתם מעצבן.. אבל אתמול הייתי במקס ברנר והיתה חוויה נפלאה אולי מתאים לשרשור אחר אבל אין לי כוח לשלוח עוד הודעה- המלצרית היתה ממש מתוקה, כל הזמן רצה ובדקה לנו דברים, גם התעניינה בכלל ושאלה שאלות.. בקיצור היתה לי חוויה ממש טובה אחרי שהייתי במסעדה אחרת שם הם לא התאמצו כלל לבדוק ורק הראו שאנו מעצבנים ואתם.

 

[פני בובה]

אז אולי את תפתרי את התעלומה

אנחנו מקבלים כל פעם ממקס ברנר תשובות סותרות. רקפת המקסימה ביקשה ממני רשות להעביר את המייל שלי להנהלת מקס ברנר אחרי שהעלתי את הבעייתיות של המסעדות שלהם, וכמובן שהסכמתי בכיף, אבל הם טרם פנו אלי, ואני לא מופתעת אחרי שכשדניאלה התקשרה לשאול היא נענתה ב"מה אנחנו, קופת חולים?" אז מה אמרו לך שמותר שם ומה אסור? לדניאלה אמרו שהכל מותר, לי אמרו שכמעט הכל אזור, כולל השתיה החמה, ולאחרים אמרו דברים שונים.

 

[נצר1]

את לא בת 15 - וכאן ההבדל..

חברים שלי לא צוחקים על הצליאק, ואם היו צוחקים, אני לא חושבת שהייתי מוצאת את זה כמשעשע בכלל.... אני בהחלט חושבת שכשיוצאים לאכול בחוץ, הצליאק זה בעיה שלי, ואני תמיד מרגיעה ואומרת שאני אמצא מה לאכול ואכן זה ככה. למשל היום: אכלנו במסעדה הבעל, הגיס ואני ואחרי שהם פחדו להיכנס לכמה מסעדות מחשש שלא יהיה לי מה לאכול, וכולנו כבר היינו מורעבים, הזכרתי להם שאני אסתדר בכל מקום. נכנסנו לבסוף למסעדה שעיקר האוכל היה בשרים (ופה באנגליה אני גם צמחונית מטעמי כשרות). לאחר בדיקה של התפריט הזמנתי מהמלצר פשוט 4 תוספות בלי מנה עיקרית. תאמינו לי שכשהגיעו הפטריות בשום, הסלט, הירקות המוקפצים והתפו"א האפוי - הצלחת שלי נראתה להם מגרה לפחות כמו הבשר שלהם היה

 

[פני בובה]

כל הכבוד לך

אני לא הייתי רואה את זה כמצחיק והייתי מאוד נעלבת מדברים כאלו, עד כדי ניתוק הקשר עם אותם אנשים. ישבתי לא מזמן עם קבוצה של צליאקיות ודנו בין היתר בחברים שלא מבינים, וכל כך הזדהינו אחת עם השניה כשכל אחת סיפרה על החברים שניסו לשכנע אותה לטעום מהעוגה כי "זה קצת, מה כבר יקרה" או ששוכחים וצריך להזכיר להם כל כמה דקות. ואולי זה נשמע תיק לזכור את המחלות והבעיות של כולם, אבל בהתחשב בזה שהאנשים איתם אני מסתובבת הם חבר'ה צעירים ובריאים, הייתי מצפה שיזכרו מישהי אחת שיש לה מחלה שיוצרת בעיות, שבמקרה היא חברה שלהם. בצבא אמנם עוד לא הייתי מאובחנת רשמית, אבל לחלב כבר הייתי אלרגית ונמנעתי מגלוטן בגלל שהקשבתי לגוף שלי, וכמובן שרצו בדיחות על זה ולכולם זה נראה מאוד מצחיק שאני לא אוכלת לחם ושניצלים ופסטה וכן אוכלת תחליפים צמחיים ושותה חלב סויה. פעם שאלתי מישהי אם גם על חולה אסטמה היא הייתה צוחקת באותו אופן. אני זוכרת שלפני יום כיפור כשהתחיל הסבב של "אתה צם?", מישהי אמרה ש"עם מה שבובה אוכלת באמת עדיף לצום", וכש"התנצלתי" בפניה שאני לא בריאה כמוה, היא אמרה שהיא לא מאמינה שבאמת יש מחלה כזאת, ו"את לא ככה מתוך בחירה?" ובקשר לעוגה, בפעמים שביקשו ממני לחתוך עוגה אמרתי שלדעתי זה לא הוגן שאני אחתוך את העוגה שאסור לי לאכול ממנה, ובכל אותן פעמים בודדות הסכימו איתי.

 

[אלפקה פקה]

אותי זה מאוד מצחיק

הרי ברור שהם מבקשים ממני לחתוך את העוגה בגלל שאסור לי לאכול ממנה, כדי להקניט. ואני קמתי לחתוך את העוגה, וכמובן שהחזרתי להם בדרך. אחד קיבל אותה עם הנר עמוק בפרוסה שלו (עם הצד המשומש פנימה). לאחד אחר מעכתי אותה בצלחת, והשלישי קיבל אותה עם מנת גבינת שום שמיר מלמעלה שהוצאתי מצלחת הירקות החתוכים שהייתה ליד. שלושתם כמובן התפקעו מצחוק, ואכלו. ובצבא? בצבא החברים שלי היו הרבה יותר גרועים ממה שהיום. היינו בסיס קטן וכל האנשים בבסיס היו כאלה, וכל מי שהיה לו פגם - צחקו עליו על זה. הבחורה עם השיער הדליל הייתה המקריחה. זאת שהייתה מוטרדת מהמשקל שלה כמובן שכל הזמן חטפה על זה עקיצות. הבחור המגמגם, הזכירו לו את זה כל הזמן. אני הייתי גמדה ושטוחת חזה. (הרבה בדיחות של "מישהו שכח פה ילד לפני בר מצווה"

). על כל אחד צחקו, ולא היה שום דבר טאבו. (כולל זה שאמא של אחד מאיתנו מתה מסרטן כשהוא היה קטן). אנשים עם מבטא, עם מגבלות באוכל, עם תפקיד דפוק, עם שיניים צהובות או עין עצלה - הכול היה נושא לבדיחות מצוינות. ותמיד היה ברור שצוחקים עם הבן אדם, ולא עליו, גם כשהבדיחות היו מאוד מתחת לחגורה. ולהגיד לך את האמת? כולנו שם נהננו מכל רגע. בהתחלה כל מי שהגיע היה בהלם טוטאלי ולא הבין מה הולך שם, נרשמו גם כמה היעלבויות בקרב החדשים. אבל אחרי שהתרגלו לאווירה גם הביישנים ביותר נכנסו לעניינים. צחקו על עצמם, על אחרים, ולא עשו מזה ביג דיל בכלל. אני יודעת משתי בנות ששירתו ממש איתי, שהן שמחות שזה היה ככה. כשהן רק הגיעו לבסיס הן היו כל כך רגישות ולקחו כל דבר ללב, והן סיימו את זה הרבה יותר קלילות. הפסיקו להתבייש בכל מיני פגמים שלהן ולקחו את זה כמשהו שפשוט קיים ומובן מאליו וגם אפשר לצחוק על זה. לעומת הסדום ועמורה שהיה שם, החברים שלי עכשיו מאוד מתונים - והרבה מה"אש" כלפיי כיום מגיעה מזה שגם אני בדיוק ככה, וגם אני צוחקת על החולשות שלהם. אני לא אתמם, מודה שיש לי חלק לא קטן באווירה הזאת שיש אצלי בחבר'ה, וכולם לוקחים את זה מאוד בקלות. אני לא הייתי נהנית בחבורה שיש דברים שלא מדברים עליהם כי מישהו עלול להיעלב ולהיפגע ולהתחיל לעשות פרצופים. בין חברים, בעיניי, זה ברור שאף אחד לא מנסה לפגוע באף אחד. להערות כמו "עם מה שבובה אוכלת באמת עדיף לצום", אפשר פשוט לענות בהרבה דרכים - עקיצות חזרה, התבדחות על הנושא בעצמך, או להחזיר לזאת שאמרה את זה. (אגב, אותי המשפט הזה מאוד הצחיק

נראה לי שאני אשתמש בו ביום כיפור הבא). ברור שלא כולם ככה, ולא כל החבורות הן ג'ונגל כמו החבר'ה שלי. אבל נראה לי שיותר נחמד לקחת את הדברים האלה בקלות ולצחוק מאשר להתחיל להיעלב ולחפש איפה פגעו בך.

 

[נועית7]

אותי כל כך הרבה ציניות בסוף

מוציאה מהכלים, ואני עוד יחסית כן צינית. זה לא שאסור לדבר על הצליאק, זה לא טאבו בכלל, אבל אלפקה את בעצמך אמרת איך הרגשת כשהכינו לך משלוח מנות מיוחד, ובסך הכל צליאק (וסוכרת וצמחונות ומה לא) זה לא כזה דבר נפוץ, ולא צריך ל"התחיל לזכור אלרגיות" של כולם. כולם אוהבים שנותנים להם קצת תשומת לב, וכן, לי זה מחמם את הלב שאנשים מתחשבים בי (בכך שמתעניינים אם יש לי משהו לאכול באירוע). נראה לי שצריך עור של פיל כדי לא לחטוף בסוף קריזה מכל כך הרבה ציניות, ועד שלא יהיה לי כזה, אני מעדיפה התחשבות ואהבה מהסובבים ולא עקיצות... ואם אפשר להכין עוגת שוקולד נ"ג שתהיה טעימה (ואפשר!) אז למה לא לשמח עוד מישהו?

 

[אלפקה פקה]

אלה שהכינו את המשלוח מנות

זה חברים אחרים

ודווקא עם אלה, לא נעים להגיד - אני לא ממש אוהבת להסתובב. בדיוק מהסיבה שהם נורא נחמדים כל הזמן, ונורא מנומסים וחביבים ואני משתעממת לידם מאוד מהר. הם למשל מרגישים לא בנוח ולא בסדר כשהם שוכחים שיש לי צליאק ואין לי מה לאכול, וזה גורם לי להרגיש לא בנוח כתוצאה מכך ולהרגיש כמו איזה עול. (אני חושבת שזו עוד סיבה למה כל כך התפלאתי ש 5 אנשים זכרו ועשו במיוחד - כי אני לא נחשבת ממש "אחת משלהם", אמנם הם האנשים שלומדים ממש איתי בתוכנית ובכל זאת אני אף פעם לא מסתובבת איתם). בגדול, ברור שזה נחמד. גם החברים הקרובים והציניים שלי בדרך כלל זוכרים ומתחשבים וזה נחמד. (המסעדה שהיינו בה זה היה לכבוד יום ההולדת שלי, והם הזמינו לי קרם ברולה עם זיקוק

). אבל זה לא אומר שהם לא יצחקו על זה, וזה גם לא אומר שאני מצפה מהם לזכור ולהתחשב. בשיא הכנות - זה בכלל לא מפריע לי כשהם שוכחים. וכשאני אצל אחד מהם וכל מה שיש זה וואפלים, אני יודעת שזה לא מטריד אותו בדיוק כמו שזה לא מטריד אותי - ואני מרגישה הרבה יותר בנוח בצורה כזאת. זה הזכיר לי משהו: יש לי ידיד שהוא בכיסא גלגלים. אני רואה אותו פעם בשבוע בערך, כי אנחנו יוצאים לאותו מועדון. מכל האנשים בעולם שמכירים אותו, אני היחידה שמריצה בדיחות על זה שהוא בכיסא גלגלים - ורואים איך הוא מת על זה. שיש מישהי שלא הולכת על ביצים לידו ושומרת על כל מילה שיוצאת לה מהפה, מישהי שלא גורמת לו להרגיש כמו איזה יצור מוזר אלא פשוט מישהו כמו כולם. אז אמנם זה מקרה קיצוני, אבל נראה שאנשים פה ממש רוצים שיתייחסו אליהם כאל מקרה מיוחד, ושיתעסקו במגבלות שלהם ושיזכרו את זה כל הזמן, ושהחברים ירגישו קצת אשמים ונזופים כשהם לא עושים זאת - ואני באמת לא מצליחה להבין את זה. כל פעם שאני נקלעת לסיטואציה שמתייחסים אליי ככה, אני רק רוצה לעוף משם כמה שיותר מהר. אני לא בן אדם מוגבל שצריך להתחשב בו בצורה מיוחדת ולהשתדל כל הזמן לא להעליב אותו ולא להביא אותו למצבים שהוא בלי אוכל. לא רוצה ולא צריכה שיתעסקו בי ככה...