אני חושבת שהמטרה השניה שציינתי
נמצאת בראש סדר העדיפויות. יש לי כושר וורבלי שמחפה אמנם במקצת על הבעיה ובכך יש לי המון נוכחות, אבל ביטחון ודימוי עצמי, הם דבר אחר לגמרי, ועליהם נאמר- מה שרואים מכאן, לא רואים משם. "להעריך את עצמי בגלל מה שאני, ליהנות מהצלחותי, ולחיות באוירה חיובית." הייתי אומרת אחרת, הייתי אומרת להאמין בפוטנציאל ולממש אותו, להתענג על ההצלחה ולהיות שמחה. התכונות שדרושות לי ואין לי: 1. התמדה 2. מוטיבציה שלא כרוכה בחיזוקים מן הצד 3. אמונה שהאני יכולה לשנות. אם לחלק את המשפט שלי לשלשה חלקים ולהסביר, אז: -להאמין בפוטנציאל ולממש אותו- להאמין בזה שיש לי כל מה שדרוש כדי להצליח בכל מה שאבחר, להיות אמיצה ולבחור לעשות את מה שאני אוהבת מצד אחד, אבל עם זאת, לממש את מיטב הפוטנציאל. -להתענג על ההצלחה- במהסיבה שאני חסרת ביטחון בעצמי, אני לא מעריכה הצלחה נכון. ז"א, אני נורא רוצה להאמין שאני מסוגלת, ואז כשאני מקבלת את התוצאה, תמיד נראה לי שיכולתי לקבל/להשיג הרבה יותר, ולא נהנית. זה נשען, אני חושבת, על תחושת מרמור כללית. שכן, מתקשה להינות באופן כללי מכל פעילות שהיא, ותמיד חושבת על מה היה אילו. בכך אני הופכת נטל על החברה והמשפחה שלי, וגם "נטל על עצמי". -להיות שמחה- הו, כן. אני צריכה ללמוד לרוות נחת מהדברים הקטנים. בשירות מצאתי מקום מאוד עגום עם אנשים דבוקים למחשבים (משהב"ט) ומצאתי שאתבלט רק אם אשדר אושר. הייתי מחייכת *כל* היום, כל הזמן. יש לי גם גומות, מה שהפך את החיוך למתוק. אמ. אני חושבת. באיזה שלב, זה כבר הפך להיות כ"כ טכני, עד כדי עצוב. אמנם, לא שמו לב, והכינו לי ספר בן כמעט מאה עמודים, העבירו בין העובדים מעליי ומתחתיי, וכולם סיפרו כמה החיוך שלי עשה להם את היום. אבל. לי הוא לא עשה כלום. וזה חמור. אני חגה סחור סחור?