אוקיי.
המעבר בין חממת בית הספר לשירות הקשוח לא קלה. במקרה שלי זה כלל העברת דירה, הסתגלות לחיים משותפים עם אנשים שאני לא מכירה והמון אבל המון וויתורים. אני טיפוס מאוד ביתי, מאוד מאוד ביתי. אני צריכה את הפינה והשקט שלי, אני צריכה שיהיו ערים לצרכים שלי ויפנו זמן בשבילם. אתה יכול לנחש כמה קשה היה בשבילי לעבור החוצה. עשיתי את זה בעיקר כדי להוכיח לאבא שאני לא תלויה בו ושאני מסוגלת, שאני מוכשרת ויצירתית, שאני אצליח. ובאמת, עברתי וביליתי תקופה ארוכה בחוץ. כבר בתחילת השנה, היה ריב מאוד מאוד גדול ולא דיברתי עם הוריי עד לקראת סוף שירותי. הייתי עושה שבתות אצל קרובים ונמנעת מלהגיע הביתה. במהלך השנה, הייתה יומולדת לאחותי הקטנה, קניתי לה כמה דברים שהיא אוהבת, ולא נכנסתי הביתה. במקרה היא בדיוק "ברחה" לכביש כמו שהיא רגילה לעשות, ואחותי השניה רדפה אחריה, ואז תראנו. חיבקתי אותה ונתתי לה את המתנות. קצת אח"כ, אבא שלי התקשר וביקש אותי לחזור. סירבתי והוא התעקש. חשבתי לעצמי שהנה, חבלי משיח, אבא מתגעגע אליי? אבא צריך את נוכחותי בבית? אבא דואג לי? וחזרתי לשבת. זו הייתה אחת השבתות שלא אשכח; כמה פינוקים, כמה כבוד עשו לי. אפילו סבתא התקשרה לומר מז"ט. אבל מאז הכל שוב התדרדר ומצאתי את עצמי קרחת משני הכיוונים. אבא מאוד דרמטי ומשתמש בביטויים מאוד דרמטיים, נדמה שהוא מתגעגע לילדות שנלקחה ממנו עת התייתם משני הוריו. הוא אולי מרגיש שלא מיצה את חיו ומיד התחתן והביא ילדים שלא היו הסבו לו נחת, לדעתו. כל המרמור הזה זלג גם אליי, הבכורה, שדומה כ"כ לאבא ומעריצה אותו, מה שהביא לתסמונות רבות שדיבר עליהן פרויד הדגול במאמריו. היחסים שלי ושל אבא עומדים על חוט מתח. כבר זמן רב שהוא מתווכח איתי על לימודים גבוהים. הוריי מחוננים, וכך גם אני אובחנתי, ולכן הוא מרגיש כאילו אני חוזרת על הטעות של אמא, שלא שמעה לו והחלה רק לעת זיקנה, כשהיא כבר הרבה פחות אטרקטיבית לשוק הצעיר. הוא לחץ עליי לעשות פסיכומרטי כבר בי"ב, אבל כבר מכיתה ט' פיתחתי חרדת מבחנים קשה, ולא יכולתי להרשות לעצמי עוד מקור של לחץ. בשירות עבדתי קשה עם אוכלוסיה קשה, לפעמים גם 10 ו12 שעות, וגם אז לא יכולתי לעשות זאת. על אף, שכמה מבנות דירתי למדו ויכולתי להצטרף. ועכשיו, כסיימתי, הוא שוב חזר לרדות בי. אז נרשמתי. הלכנו לבנק ועשינו מהחשבון שלי העברה בנקאית. כבר בדרך לאוטו אבא הרס הכל ואמר "אם את מתחרטת, בואי נלך ונבטל" במין לגלוג כזה של 'את תמיד מתחרטת כשאת עושה משהו טוב'. - ועכשיו כשאני קוראת אותך, כל מיני קטעים כאלו ואחרים מהעבר עולים לי. אני מרגישה כאילו חייתי בשביל אבא, עשיתי בשביל אבא, נשמתי בשביל אבא, בשביל הפרגון הכי קטן, שמיד אבל מיד השנתה לעקיצה. אני מרגישה שזה חבל שאני לא יכולה לעשות פאוז לעולם ולחיות בלי לשמוע צפצופים משום צד. חבל שהכל תלוי בכסף, מעמד, חברה ואקדמיה. מה אם בא לי לשבת ולכתוב כל היום באיזה צריף קרוב לים ולגדל שרי?
), מז"ט. אחרי שבוע לא קל וחודש שלם ללא שינה רצופה, אחרי העברת חפציי בכ"כ הרבה נגלות, חזרתי הביתה. קצת מאכזב, לעמן האמת, כי כבר התרגלתי לחיות לבד במרכז. אבא היה קצת לחוץ ממני ומעתידי הלא ברור, אז השקעתי 2950 ש"ח והרגעתי אותו. איך? נרשמתי לפסיכומטרי. תגידו לאבא מז"ט. את המז"ט השני נגיד לו אחרי שאצטרך להרגיע אותו ולהרשם לאוניברסיטה. יש לי הרגשה שזה יעלה לי קצת יותר...
