בחרתי לענות לך למרות שאתה לא ראוי....
וזה כי השתמשת בשמי...
אין ספק שהזמן מרפא.... כמו בפגיעה פיזית כך בפגיעה נפשית
תלוי בעומק, נסיבות, מקום....
בנפש תלוי בעומק ובנסיבות.... הכאב הפיזי והנפשי עם הזמן הולך ומתכהה
אבל תוצאות הפגיעה תלויה בנסיבות וכמה האירוע מערער ומשפיע על המציאות...
יש אומרים שיש בידנו את האפשרות לשנות כמעט והכל....
ולמען האמת תלוי באמת ביכולת הנפשית ובעיקר ברצון....
בעניין שלי ידעתי להיות חזקה והעמדתי לעצמי אתגר לצאת מדיכאון עמוק
בהגדרה שלי הייתי בגסיסה נפשית (אני) עם כל הראיה, ניסיון והידע...
עברתי משהו הרבה יותר חזק מכל תיאור וחוויה שעברתי במשך חיי
אבל.... משלושה דברים לקחתי כוח כדי להתמודד בגסיסה שלי...
1. כמחוסרת אמונה רציתי להוכיח לעצמי שאצא מבלי לפנות לאלוהים לעזרה
2. כמטפלת לשעבר בחולים פסיכיאטרים, עלו מולי החולים שכבדתי
והבטחתי לעצמי שלא אגיע לשם....
3. הערכה העצמית שלי, הידע המעשים והעזרה שהענקתי לאחרים
רציתי להוכיח גם לעצמי שיש בי את היכולת לרפא גם את עצמי
בכוחות עצמי, כאדם שלא מאמין בפסיכיאטריה ולא בשום סוג של
כדורים לא פסיכיאטרים ולא אקמול....
ואני היום יכולה לומר לך שהצלחתי להוכיח ולהבריא את עצמי בכוחות עצמי
כן ...הזמן לא ממש הצליח למחוק את הזיכרונות... את הכאב והמצוקה
שהייתי בה, חוסר אונים, ולמה לי זה קרה?....
הבנתי שהיתה לי זכות וגם החוויות הנלוות היו עוצמתיות עם המון שאלות
פתוחות שהן אלה שלא משחררות אותי לרפואה שלמה....
אז נכון שהזמן מרפא השאלה כמה הנפגע מאפשר ורוצה להתרפא
ואני בעניין שלי ריפאתי את עצמי ממצב מסויים אבל לא מכל הטרגדיה
ואולי מבחירה.... אולי סמויה.... ואני עדין לומדת והמשיך תהליך ההבראה....
הזמן מרפא אבל אין לו הגבלת זמן.... לך תדע עד מתי.....
