אני חושבת שזה בגלל אמונות של פעם
פעם לא ידעו על הפרעות קשב והאמינו שהכול חינוך. אז לתת תרופה - זה לברוח מאחריות. היום כבר יודעים, אבל מאמונות (בעיקר כאלה שהולכות עם הזכות המוסרית-לכאורה להטיל אשם על מישהו) קשה מאוד להשתחרר. למי ש"זוכה" בכבוד להאשים אחרים (או במתן חינוך רע לילד או בכך שהוא עצמו לא מחונך) קשה להשתחרר מהפריווילגיה, ומי שחושש להיות מואשם (הורים למשל) קשה להם להפנים שההאשמות הללו לא מוצדקות, גם אם הם באמת ניסו לחנך, ובאמת נוכחו לדעת שיש כאן משהו שעם חינוך לבד לא פותרים אותו. הקולות המאשימים עוד מהדהדים בהם. וכך קורה גם שמבוגרים שמגלים שיש להם הפרעות קשב תוהים על עצמם אם הם לא בכל זאת סתם עצלנים, ואפילו אפ רטלין עוזר להם הם לפעמים תוהים אם הם לא מתפנקים ועושים לעצמם חיים קלים בלי הצדקה. כמה קשה להשתחרר מהאשמות ישנות, אם כלפי עצמנו ואם כלפי אחרים, ואפילו מהפחד שמא נואשם בהן...
