תגובה

[בתקווה שנגמר]

תגובה

קרן שלום, אני מצרפת קטע מתגובה שכתבת: "אני אישת, כפי שאת שומעת בקולי, הפכתי להיות ספקנית גדולה. עד כדי כך גדולה, שיש לי מין ראיה (מוגזמת יש לומר), שלכולנו יש סרטן פיפלרי. מצאו לי קשרים בבלוטה , הם לא גדולים, ואני לא מתכוונת לברר אותם בניקור, כי אני בטוחה שימצאוי שזה סרטני. זה אולי לא חינוכי לכתוב את זה. ואני מקצינה קצת, אבל אני משוכנעת שאנחנו נכנסנו להיסטריה קולקטיבית בנושא הזה." אמנם מאד נזהרת בדברייך, אבל אני חייבת להגיב. אני עברתי כריתה מלאה וטיפול ביוד. כשקראתי את הדברים שכתבת הרגשתי כאב פיזי ממש. מה את אומרת בעצם? שכל מה שעברתי- החרדות, הפחדים, הבכי, הבכי של ההורים, הסבל, הכאב, החולשה- כל אלה היו לחינם? כאשר עובדים כל היום עם חולים או מוגבלים, הפרופורציות משתנות מהבחינה הזו, שנראה שיש הרבה יותר חולים מכפי שהסטטיסטיקה מראה. בפועל, רוב האנשים בריאים. האם את באמת מוכנה לקחת את האחריות, שמישהו יקרא את דבריך ויגיד "אם הרופאה לא בודקת אצלה, גם אני לא"? בכל זאת, גם אם הממאירות נמוכה, את מתעסקת עם סרטן. לפני שאת ממשיכה לפתח את התיאוריה הזו, תעצרי ותחשבי (אפילו תתייעצי עם פסיכולוג) - האם התגובה שלך לא נובעת מהחרדה שלך בעקבות גילוי הקשרים אצלך? אנשים מתייחסים למה שאת אומרת ברצינות מקודשת ממש. יש לך אחריות כלפיהם.

 

[דר קרן תורגמן]

התיחסתי לרוב הדברים בתגובה

להודעה הקודמת שלך. האמת היא שאני לא יודעת מה גרם לך פתאום להוסיף את הגתובה הזו. התפקיד שלי הוא לנסות לשים לחולים את המחלה שלהם בפרופורציה הרואיה. אני אל מכירה אותך, ואני לא יודעת על איזו מחלה את מדברת בקשר אליך, אבל מאד יכול להיות שעברת טיפול מוגזם. מה אני יכולה לעשות, כאלה הם פני הדברים. מה שבטוח הוא שפתחת תגובה רגשית שהיא כנראה מופרזת, ואולי זה באמת בגלל שלא טופלת בידי אנשים שידעו לשים לך את זה בפרופורציה הרואיה. אני באמת חושבת שמגזימים עם מה שעושים כיום עם כל מקרה הכי מזערי של סרטן של בלוטת התריס. ונכגד זה דברתי. כפי שכתבתי בתגובה הקודמת שלי, הוצאת את דבריי מהקשרם. ברור שאני לא אטיף לשאננות במקרה של גוש גדול עם בלוטות רבות בצואר (אם כי עדיין אצל אדם צעיר הפרוגנוזה לא שונה גם בנסיבות כאלה). ונכון שפה ושם, ישנם חולים שמתים מהסטרן הזה, אבל הסטיסטיקה היא הרבה מתחת למה שמצוי בספרות. בעבונותיי, אני מספיק זקנה כדי שיהיה לי נסיון אישי די ארוך משלי, ועל פי נסיוני האישי, ולמרות מאות חולי סרטן התיירואיד (פיפלרי, הכוונה) שראיתי, אף אחד לא מת מזה. כך שאני באמת חושבת שהחרדות והבכי לא מוצדקים. לא שזו מילה משמחת, אני מסכימה שיש משהו קצת מטריד באבחנה, אבל דווקא בגלל זה צריך ליפול בידי מישהו שיודע להחזיר את הפרופורציות לאבחנה. פה אני חייבת לציין שהכירורגים הרבה פעמים, ונהיה נחמדים ולא נגיד שזה בכוונה, זורעים פניקה. הם רוצים לנתח, ומיד, ובכך יוצרים באמת תחושה של דחיפות ואיום. אז אני לא יודעת אם זה היה לחינם, כאמור אני לא מכירה את כל הפרטים שלך, מאד יכול להיות שהייתי עושה איתך בדיוק מה שעברת. לא בגלל שאני יכולה לערוב לך שבטוח זה יותר טוב מאשר לעשות פחות (כאמור אף אחד לא יודע), אבל בגלל שגם אני עובדת לפי פרוטוקולים וקווים מנחים. אבל אני משתדלת לעבוד גם עם הגיון ושכל ישר, ולכן אני לא שולחת לבדיקות US מיותרות (למשל כשאני לא חושדת או לא ממששת שום דבר). הסיבה שאני אל מבררת את הקשריות אצלי היא לא פסיגולוגית, אלא נובעת מהפעלת שיקול דעת שמבוסס על שכל ישר. ממצאים כאלה נמצאים אצל 60-70% מהאוגלוסיה הבוגרת. אז מה? זה מפריע? זה הורג? גם אם פה ושם יש גם סרטן פיפלרי שלא מתגלה בשלב הזה? התשובה היא לא. ומכוון שזה לא היה הגיוני להתחיל להריץ 70% מהאוכלוסיה הבוגרת דרך תהליך של בירור כזה, הגישה שלי היא לא לעשות דבר, אלא אם כן יש ממצאים מחשידים (הסתיידויות, בלוטות לימפה, גדילה מהירה וכו'). אני מקווה שעניתי לך. זה ממש לא קטע פסיכולוגי, אני פועלת מתוך אמונה שאני בריאה, לא מוטרדת, לא חושבת על מחלות. ואם אני צריכה טיפול פסיכולוגי זה אולי כדי להתמודד עם הפרידה מבתי שנשארה ללמוד בלונדון. זה דווקא עדיין קשה לי.

 

[בתקווה שנגמר]

פעם אחרונה ודי

קודם כל, ממש לא התכוונתי להכעיס או לפגוע. אני לא יודעת למה המילה פסיכולוג מרתיחה כל כך. אני לא ראיתי בה משהו מוגזם. יש בעיתון "לאישה" טור שבועי של אישה עם קרצינומה פפילרית. כבר שבועות רבים היא כותבת על התהליך שהיא עוברת - ואני חשבתי שהיא מגזימה... אבל את צודקת. גם אני. ואני כן בטיפול פסיכולוגי. לא רק בגלל זה, אבל גם. אני כן יודעת שזה סרטן קל יחסית ולא מתים ממנו. אבל הוא נפל עליי יום בהיר אחד, בלי הכנה, באמצע הכנות להריון הראשון שלי. ואת אמא ואבא אי אפשר לשכנע לא לבכות. וגם להתהדר בצלקת המרגיזה הזו זה לא נעים. זה הליך כואב ומעורר חרדות, שחלקן מועצמות מעצם העדר ההורמון. לא צריך להוציא את זה מפרופורציה, נכון, אבל גם אי אפשר להתעלם מהעצב שזה מעורר. כתבתי את הדברים כי נפגעתי, לא התכוונתי לפגוע. אני מצטערת שקשה לך עכשיו, כל אחד מתמודד עם השדים שלו. שיהיה לך ולה בהצלחה. תודה שענית לי בכל זאת. הפורום הזה חשוב ומוצלח, ואת תמיד עונה בסבלנות.